רכבי אספנות: המכורים לנוסטלגיה על גלגלים

"מה בחור צעיר רוצה? אישה עם ניסיון ואוטו חדש. אבל ככל שהתבגרנו זה התהפך - היום אנחנו רוצים אישה חדשה ומכונית עם ניסיון. אז אישה חדשה אין, אבל עם כל המכוניות העתיקות אנחנו מתאספים כאן מדי יום שישי". כך מתאר אריה צפון, איש נדל"ן בן 74 מרישפון, את תחביבו המיוחד, הנוסטלגי והצבעוני ביותר – שיפוץ מכוניות ישנות.

אריה אולי אינו סמל הפוליטיקלי קורקט נכון לשנת 2017, אבל בימי שישי השמשיים האלה, בחניון של יד אליהו בתל אביב, הוא מרשה לעצמו לחזור אחורה בזמן, לימים אחרים, תמימים יותר. מהרגע שבו השתתף בייסוד "מועדון החמש" – עם מאות חברים בעלי תשוקה דומה למכוניות ישנות – שנות ה-50 וה-60 החלו להתעורר מחדש בחייו.

מדי שבוע מתאספים חברי המועדון, מחנים את מכוניותיהן בעלות לוחיות הרישוי של "מכונית לשימור", ועל רקע מוזיקה נוסטלגית מסתובבים בין מכוניות אחרות. החברים מצלמים, מצטלמים, מחליפים חוויות שיפוץ וקובעים לעזור זה לזה בפרוייקטים שעל הפרק. ביום שבו אני מגיעה לחוות את התרבות הזו, יש אירוע מיוחד: השקה של מכונית ששופצה, וכעת מוכנה להיחשף לראשונה בפורום המועדון. בשפת המועדון, שם הטקס הוא "גלילה".

 לומדים לעצב לבד. חלק מרכבי האספנות של מועדון החמש, צילום: הדס בשן

הגולל היום הוא יוסי סופר, בעל תשוקה לקאדילקים, שמדבר נרגש במיקרופון כשהוא מודה לאשתו על שתמכה בו בדרך לכאן, וגם למי שעזרו לו לעצב, לצבוע ולרפד. הקאדילק האדומה כאש נחשפת, וחברי המועדון צובאים על יוסי עם שאלות. אפשר לחוש באוויר את ההערצה המהולה בקנאה, רגע התהילה של האלפא מייל, שאחרי עבודה רבה, צביעה, חיפוש חלפים והפיכת חזונו למציאות – זוכה להציג את האמנות שלו בפני כל. ההתרגשות ניכרת. אבל למה בעצם הם עושים את זה?

"קשה להסביר", מהרהר אריה, "אתה עובד על אוטו הרבה זמן, ודרך דמיון ויצירתיות אתה מגיע לתוצאה מדהימה. כשאתה גולל את המכונית החדשה שלך מול חברי המועדון, זה כמו לידה. זה הרגע שחיכינו לו".

"פעם אף אוטו לא יצא אותו דבר מהמפעל"

 "כמו לידה". הקאדילקים של מועדון החמש, צילום: הדס בשן

לאריה יש שתי מכוניות אספנים – מוריס משנת 1946 ורנו דופין משנת 1967, עמה הגיע היום. "אוטו שהוא כמו בחורה קוקטית", הוא ממשיך עם הדימויים הציוריים. "מצאתי אותו ברפת של משק שהגעתי אליו, הייתי צריך להוציא אותו משם, לעבוד עליו זמן רב. כשייצרו את המכוניות האלה, אף אוטו לא יצא אותו דבר מהמפעל. העיצוב היה מאוד משמעותי ואינדיבידואלי, וגם היום כל אחד מאיתנו מכניס את האני שלו למכונית. יש כמה מפעלים היום כמו יגואר, שאתה יכול להזמין ריפוד וצמיגים בצורה מסויימת, אבל כשמוציאים מאות אלפי מכוניות בשנה  - זה לא כמו פעם".

"מועדון החמש" קיבל את שמו מאחר שרוב המכוניות הענתיקות בשנות השמונים, כשנוסד, היו בעלות חמש ספרות בלוחיות הרישוי. כיום למועדון יש שישה סניפים ברחבי הארץ, הוא מקיים אירועים שבועיים לצד אירועים שנתיים גדולים, יוזם פעילויות של התנדבות בקהילה ודואג להסדרת מעמד האספנים בישראל – על ידי הישגים כמו הפחתה בביטוח או הקלות בייבוא של חלפים.

חברי המועדון משתמשים זה בזה כדי לקבל מידע על מכוניות חדשות-ישנות שאפשר להשיג לאוסף, בין אם בקנייה מאספן אחר, בחילוץ הרכב מתנאי שטח, או בכל דרך אחרת. מסביב רואים מעט פרצופים צעירים, אבל אם לשפוט על פי הרוב – הזמן הטוב ביותר להתמסר לתחביב הוא אחרי הפנסיה. "לנו המבוגרים יש יותר סבלנות וזמן להשקיע במכונית כמו שהיא צריכה", מסביר אריה. "אנחנו כבר לא במירוץ המטורף של הפרנסה והיומיום".

"זה תחביב מאוד רגשי", אומר דוד כרמל, בשנות ה-60 לחייו, איש מכירות מרמת גן. מכוניתו משכה אותי בשל הצבעוניות שלה – כולה צבועה בירוק ולבן, אפילו ההגה וההילוכים שומרים על פאלטת הצבעים הבוהקת. "זו סטודרבייקר משנת 1962", הוא מספר, "כולם מכירים את המכונית הזו, כי בעבר לאלופי צה"ל היה אותה, וגם היו מלמדים עליה נהיגה. מצאתי אותה תקועה באדמה בעומק של חצי מטר, שילמתי לבעלים שלה אלף דולר והשקעתי בה פי 30 לאורך השנים. זה ממש לבנות את הרכב מחדש"

"כשאני בתהליך השיפוץ אני מרגיש שהלכתי 50 שנה אחורה"

"שילמתי על הרכב 1000 דולר והשקעתי בו פי 30". דוד כרמל ורכב האספנות שלו. צילום: הדס בשן

לא צריך להיות מוסכניק כדי לבנות רכב מחדש?

"לא, הכל אפשר ללמוד, צריך פשוט לאהוב את התחום. העיצוב הוא החלק הכי חשוב, ואני עיצבתי את הרכב בעזרת הדמייה במחשב. כשאני בתוך תהליך כזה אני מרגיש שאני הולך 50 שנה אחורה, זו ממש אובססיה. אני יכול לשבת כל הלילה לחפש בורג מסוים באינטרנט, אין דבר כזה שאני לא מוצא".

אבי גרוסברג בן ה-50 מאכלס את השורות הצעירות יותר של מועדון החמש. והוא כאן עם עוד אג'נדה – ייצוג הרכב הישראלי הראשון (והאחרון) – הסוסיתא. יש לו אפילו תת-מועדון משלו, "מועדון הסוסיתא", במהלכו הוא שומר על קשר עם בעליהם הנותרים של סוסיתות ברחבי הארץ. "יש עוד כמה כמונו שמסתובבים, לי אישית יש ארבע סוסיתות בבית והיום באתי עם הטנדר", הוא מספר ונשען בחיוך על טנדר סוסיתא תכלת בוהק. "אבא שלי עבד בשנות ה-60 במשרד התקשורת, אז ככה הכרתי את הרכב – לעובדי מדינה היה סוסיתא, וגם לכל קצין בצה"ל. אחר כך זה הגיע לכל פועל".

אבי וטנדר הסוסיתא. "היה ברכב הזה משהו מאד ישראלי". צילום: הדס בשן

מה כל כך מיוחד במכונית הזו?

"היה בסוסיתא משהו מאוד ישראלי, בשילוב של עולמות: המנוע של פורד, הגלגלים של קנייה. מבחוץ היא עשוייה מפיברגלאס שלא מחליד, אטום לכל הצדדים. היא הייתה מכונית טובה שנסעה בכל התנאים, אבל כשהתחילו לייבא מכוניות זרות העסק נגמר. בשנת 1981 המפעל נסגר סופית".

בתום היום הזה, כל האספנים יתגלגלו לביתם ביצירות המופת שלהם. בדרך כלל, רכב האספנים הוא לא הרכב העיקרי שבו הם מתניידים, אלא יוצא מהמוסך לאירועים מיוחדים. האם הם בכלל נהנים לנהוג על הרכבים האלה, באותה מידה שהם נהנו לשקם אותם? הדעות חלוקות. "אני לא נהנה לנהוג על הענתיקות", מודה אריה, "אי אפשר להגיע איתן ליותר מ-80 קמ"ש, זה לא המהירות והיציבות של היום כי עברנו שיפורים. מצד שני, יש משהו נחמד בנהיגה האיטית. אנשים מסביב מסתכלים על האוטו, מחייכים אליו, פתאום יש תרבות נהיגה אחרת על הכביש ומשהו שם נרגע".

"אין ספק שהמכוניות של היום יותר בטיחותיות", מוסיף דוד. "המכוניות של היום בנויות שונה, הן מפלסטיק, זה זול יותר אבל את עיקר ההשקעה עושים באזור שסביב הנהג. הנהג נמצא היום במקום הרבה יותר בטוח, אבל המכונית עצמה קלה יותר, לא כבדה כמו פעם".

"אני דווקא נהנה לנהוג בטנדר סוסיתא שלי", מפתיע אבי, "זה רכב נחמד, אני אוהב את צליל המנוע, אני נוסע 90-100 קמ"ש ונהנה מכל רגע. זה כיף".

 [#middleBanner] 

עוד אספנים: ממלחיית אלביס ועד בקבוק ברנדי נדיר

אספנות: תחביב עם תשוקה (וקצת אובססיה)

אספנות כדרך חיים: תערוכת ישראליאנה הנודדת

סימן שאתה צעיר: מכורים לסקי בגיל השלישי

ספורט אקסטרים: נהג מרוצים בן 63

זיכרון בשקל: הצצה לילדותנו

אומרים שהיה פה שמח: משחקים משנות השישים

האם ההורים שלכם צריכים להפסיק לנהוג?

הצטרפו לקהילת פנאי ותרבות של מוטק'ה