רק לא קבורה בירקונים: כל פתרונות הפרידה

בשיתוף עלי שלכת

סוגיית עומס היתר בבתי הקברות היא בעיה עולמית, במיוחד בערים מרכזיות וצפופות. אם מוסיפים לזה את מצוות קבורת המת ביהדות, לפיה חובה לקבור מתים בקרקע, מתקבלת מציאות של מצוקת קבורה אמיתית בישראל.

כ-8 מליון איש חיים בשטחי המדינה, 40 אלף איש בממוצע נפטרים בשנה. מנהל מקרקעי ישראל קבע, כי שטחי בתי הקברות הם אחד הגורמים הבולטים לגזילת קרקע בארץ. במציאות שבה מסתמכים על קרקעות בהיקף מוגבל, בעוד שכמות הנפטרים בלתי פוסקת ונמצאת בעליה מדי שנה, קיימת תפוסה מלאה בבתי הקברות - שבילי הגישה למבקרים הפכו כבר מזמן קרקע לגיטימית לקבורה, והחומות ההיקפיות רק מורחקות עוד ועוד. לא פלא שישראל ניצבת, לצד מקסיקו, בראש המדינות בהן מצוקת הקבורה היא הגדולה ביותר.

ניסיונות לפתור את מצוקת הקבורה בישראל

 [#middleBanner]  

אחד הניסיונות לפתור את הבעיה הוא באמצעות "קבורה רוויה": שיטת קבורה בקומות, במסגרתה נקברים המתים בתוך תאים בקירות מבני קבורה זה מעל זה, או בקומות על גבי קרקע מבטון, המדמה את הקבורה באדמה. אופציה נוספת היא קבורה בשלבים, שבה נקברים המתים אחד מעל השני, כשביניהם מחיצות בטון ומעליהם מצבה משותפת. בערים גדולות וצפופות בעולם דוגמת ברזיל כבר הקימו מגדלים רבי קומות שייעודם הוא קבורה בלבד, על מנת להתמודד עם מצוקת בתי הקברות. במקסיקו סיטי, בירת מקסיקו, הגדילו לעשות כשבנו לפני כשנתיים מגדל קבורה שלישי במספר, ורשויות המדינה אילצו את משפחות המתים להוציא אותם מקבריהם בתוך האדמה ולהעבירם לקבורה בקומות במגדל, או לחילופין לשריפה.

בארץ, כאמור, הקבורה באדמה היא עדיין הנפוצה ביותר, בעיקר ממניעים דתיים. "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", אומר הפסוק התנ"כי הידוע מספר בראשית. עם זאת, טקסי קבורה אזרחיים הולכים וצוברים תאוצה, ולצדם בחירה בדרך של שריפת גופות. גם קבורה בלב ים ניתן למצוא בארץ, אם כי היא נמצאת בשוליים ומאפיינת במיוחד את אלו שהיה להם קשר עמוק לים.

מגמת עליה בבחירה של שריפת הגופה

אפשר לבחור לפזר את האפר במקום אחד או יותר, לקבור בכד או בבית העלמין

בהשוואה לטקסי הקבורה היהודיים המסורתיים, הטקסים האזרחיים מאפשרים למשפחה הרבה יותר גמישות וחופש פעולה, משום שאין מדובר במהלך מובנה. שריפת גופות, למשל, עונה על דרישות רבות של המשפחה – יש התאמה אישית מלאה לרצון המשפחה, אין צורך בטקס במידה שהמשפחה לא מתחברת לעניין, אין צורך לקבור במקום מיוחד (ניתן לצרף כד אפר לקבר קיים ורק להוסיף כיתוב על המצבה ברוב בתי העלמין), וגם אין הכרח לעלות לקבר. אפשר לבחור לפזר את האפר (במקום אחד או במספר מקומות), לקבור בבית העלמין או להניח בכד בבית, כך שהנפטר ילווה את בן המשפחה הקרוב מדי יום. לאדם מבוגר שהקרוב לו נפטר, מדובר באופציה שמקלה מאד מבחינה פיזית, וחוסכת את הנסיעה לבית הקברות. ועוד לא דיברנו על התרומה האקולוגית.

בעולם כבר בחרו במגמה של שריפת גופה על פני קבורה: בעוד שבשנות ה-70 בארה"ב שיעורי שריפת גופה עמדו על כ-5% בלבד, ב-2008 הם כבר זינקו ל-35% והיום מדובר בלמעלה מ-50%. נכון להיום, יהודים החיים בחו"ל פתוחים בהרבה לשריפת גופות מאשר בארץ – אפילו בתנ"ך (בראשית) מופיע האזכור "ואנוכי עפר ואפר". אצלנו בארץ המספרים קטנים בהרבה ועומדים על אחוזים בודדים, אך גם אלה הולכים וגדלים מדי שנה, ומוכיחים כי כמו בדברים רבים אחרים, מדובר בעניין תרבותי.

מהי קבורה אזרחית?

 הטקסים האזרחיים מאפשרים הרבה יותר גמישות וחופש פעולה

לדברי אלון נתיב, הבעלים של "עלי שלכת" - בית לוויות מודרני העוסק בתחום - הניסיון לפתור את מצוקת הקבורה בארץ על ידי קבורה רוויה בקומות אינו מהווה פתרון אמיתי. "כבר די מקובל כיום, גם אצל הדתיים, לקבור שני מתים ביחד באדמה, אחד מעל השני. העניין יוצר בעיות לוגיסטיות של איטום מפני ריח וגם הכרח שאדמה תגיע למקומות האלה, ושיהיו חיזוקים שיספקו עמידות מפני רעידת אדמה", אומר נתיב. "אבל מעבר לזה, בקבורה רגילה הפתח נמצא מלמעלה, בעוד שבקבורה בקומות הפתח הוא בצד, כך שיש צורך להשאיר מקום נוסף לכניסת המת, ואז שוב בזבזנו מקום ולא באמת פתרנו את הבעיה".

כשמדברים בארץ על קבורה חילונית, רב הבלבול. רוב התושבים סבורים כי קבורה אזרחית  פירושה קבורה בארון, לעומתם אנשי דת חושבים על קבורה של אדם לא יהודי. לדברי נתיב, הפקידות הדתית מנצלת את הבלבול הקיים לגבי המונח קבורה אזרחית בארץ, ומנסה לנכס לו קבורה שאינה יהודית. עם זאת, חוק הקבורה האזרחית מ-1996 קובע, כי אדם יקבר לפי השקפתו ואמונתו. "על פי חוק זה, לחברה הקוברת אין אמירה על מה יהיה בטקס ומה יאמר שם - כל זה עבר לידי המשפחה, כשהמשמעות היא חופש פעולה מלא", אומר נתיב.

החוק מתיר קבורה אזרחית, אך מה קורה בפועל?

 רק כ-2-3 בתי עלמין בארץ מאפשרים קבורה אזרחית לפי רצונה המלא של המשפחה

בפועל, מתברר, יש בין 2-3 בתי עלמין כאלה בארץ - במרכז ובדרום - שמאפשרים קבורה אזרחית לפי ראות עיניה של המשפחה. "יש שפע של בתי עלמין בעלי סמכות לקבורה אזרחית בישראל, אבל מרביתם מפרשים זאת, כאמור, לקבורה של מתים לא יהודיים". המשמעות היא שבבתי עלמין שכאלה, לא תתאפשר השמעת מוזיקה, למשל. "החוק כבר מתיר קבורה אזרחית, אבל המשרד לשירותי דת האמון על התחום לא מאפשר זאת, ומפרש את החוק באופן צר".

בטקסי קבורה אזרחיים כפי שהתכוון להם המשורר, השמיים הם הגבול: אפשר להשמיע מוזיקה (כולל מוזיקה חיה), להפריח בלונים כחלק מהטקס, לקבור בארון ועוד. קבורה אזרחית, בניגוד אולי לאסוציאציה הראשונית, לאו דווקא הולכת נגד הדת. "אדם שבוחר בקבורה חילונית, אין פירושו של דבר שבחר בקבורה לא יהודית - ישנם לא מעט טקסי קבורה אזרחיים שבהם נאמר קדיש, אך בטקס כזה גם אישה יכולה לעשות זאת", מסביר נתיב. "ניתן להחליט שקוברים בקרקע, אך לעשות זאת בארון. ישנם גם טקסים אזרחיים שמתקיימים בבתי העלמין של חברה קדישא, בהתאם למה שמשפחות ביקשו. המגבלות הן שבמקרים כאלה אנחנו צריכים לשתף פעולה עם החברה הקוברת והאפשרויות הן יותר מוגבלות. לא ניתן למשל לקבור בארון, אם זה מה שהמשפחה רוצה, אלא במשהו דמוי ארון".

"המשפחה זקוקה לקוד של פרידה בשפה שלה"

 החוק מאפשר למשפחת המת לקבוע כיצד יקבר

החוק, חשוב לדעת, מאפשר למשפחת המת לקבוע כיצד יקבר, כי הטענה היא שעל המשפחה ליישם את רצון המת. רצונו של אדם כבודו גם לאחר מותו, קבע המחוקק. אם יש צוואה או מסמכים אחרים המעידים על רצון המת, קל להוכיחו. בהיעדרם, הסמכות המשפטית להחלטה על אופן הקבורה נתונה לבן/בת הזוג. אחריהם בהיררכיה נמצאים הילדים, ולאחר מכן הורים/אחים. לנכד, לצורך העניין, אין שום סמכות בנושא.

"פרידה מהחיים היא דבר מאד דרמטי. המשפחה זקוקה לקוד של פרידה, והיא רוצה שיהיה בשפה שלה, לא בשפה שמישהו אחר החליט עבורה מהי", אומר נתיב בהשוואה של טקסי קבורה אזרחיים לטקסי קבורה יהודיים רגילים, בהם אין אפשרות לגמישות. לדבריו, הפסיכולוגיה של המוות מדברת על ארבעה שלבים עיקריים: הלם - גם אם המוות אינו פתאומי - רגשות אשם, דיכאון בצורת תפקוד לקוי מהרגיל ובחירה בחיים.

"לא מדובר תמיד בשלבים הדרגתיים והם יכולים לבוא אחד עם השני, אבל ליווי ותמיכה כבר בשלב הראשוני והענקת כלים למשפחה, תוך הדרכה כיצד להיכנס למצב של השלב הרביעי בו בוחרים בחיים, חשובים לעין ערוך".

לדברי נתיב, גם תכנון מוקדם של טקס הלוויה נחוץ: מתן הנחיות למשפחה לגבי הטקס, הבחירה בשריפה או בטקס אחר, ואם בוחרים בשריפה – תכניות לגבי מה לעשות עם האפר. "תכנון מוקדם מעניק לבני המשפחה אפשרות והזדמנות, בשעתם הקשה ביותר, לבצע את הפרידה מהיקר להם בדיוק לפי רצונו, פוטר אותם מהצורך לקבל החלטות במצב נפשי שאינו מאפשר לעשות זאת כראוי, מבטל את האפשרות לחילוקי דעות בתוך המשפחה ומגן עליהם מנותני שירות הגובים סכומי עתק בזמן פטירה".

"עלי שלכת" - כבית לוויות מודרני העוסק בקבורה אזרחית, שריפת גופות, ייעוץ למשפחות בהתאמה אישית ועוד - מעניק גם שירות שמלווה את המשפחות, ומנחה אותן כיצד להיפרד מהמת בדרכו האחרונה, על ידי מומחים שעברו הכשרה בתחום. לפרטים נוספים לחצו כאן.

"אני אם שכולה לילדים חיים"

מחושך לאור: איך להתמודד עם הורה דמנטי

איך אפשר לחיות בלי הורים?

חיים שכאלה: צוואה מצולמת לדור הבא

לטפל בהורים המזדקנים

מה אתם חושבים? בואו לדבר על זה בקהילת דילמות במשפחה של מוטק'ה