שורט בנשמה

"לילה טוב אמא". צילום: גדי דגון 

המחזאית והסופרת האמריקנית מרשה נורמן זכתה ב-1983 בפרס פוליצר על המחזה "לילה טוב אמא", המתאר ערב אחרון בחייה של אישה צעירה שחיה עם אמה, ומודיעה לה במהלכו על כוונתה להתאבד. המחזה אוצר בתוכו דיאלוג אחרון וחיים שלמים של אם ובת, שהאחת בחרה להתמודד עם חייה העלובים ונטולי האהבה בבריחות קטנות - לממתקים, לטלוויזיה וכיוצא באלה, והאחרת בחרה למות כדי להפסיק את הכאב ואת הסבל הנורא שגורמים לה תחושת הריקנות והאפסיות של חייה.

במהלך השעה וחצי שמקציבה הבת, ג'סי, לסידורים אחרונים לקראת המוות (איפה אבקת הכביסה, היכן מונחות שקיות הממתקים), היא מנסה לברר עוד כמה פרטים חשובים לה על חייה ועל הוריה; אמה, תלמה, מנסה מנגד להניא אותה מכוונתה בדרכים שונות ומשתנות, החל בהתפרצות צעקות והשלכת סירים ועד ניסיונות פיתוי בשוקו ורכילויות קטנות ומסיחות דעת.

"לילה טוב אמא" הוא מחזה קשה עם סוף מזעזע ומכמיר לב, מחזה אנושי להחריד, שלא עושה הנחות - לא לדמויות ולא לצופים. נורמן כתבה ברגישות ובדייקנות שממצה כל תוואי במגרש הנפשי-בינאישי (מבלי לגלוש לרגע למחוזות קיטש וקשקוש) סיפור שעוסק בגלוי ובישירות באחת הדילמות של החברה המודרנית: הדיכאון ובהמשך לו האובדנות. ובאותן דייקנות ורגישות כתבה את שתי הנשים הללו ואת הסיטואציה הבלתי אפשרית שהיא מטילה אותן לתוכה.

לא מפתיע לפיכך, שלמרות שמדובר במחזה ששורט עמוק בנשמה שבים להעלותו, וגם אצלנו זו הפקה שלישית שלו. בהפקה הראשונה בקאמרי, באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, גילמה אורנה פורת את האם ותיקי דיין גילמה את הבת. ב-2006 הועלה המחזה שוב בקאמרי, שוב עם תיקי דיין, הפעם בתפקיד האם, כשמולה קרן מור בתפקיד הבת. עכשיו, בהפקה של תיאטרון חיפה (שהייתה במקור בשיתוף אנסמבל הרצליה, שנסגר) מתייצבות להתגוששות על החיים ועל המוות אם ובת גם בחיים - לאורה ריבלין ונינה קוטלר.

והתוצאה, בפרשנות רבת הצבעים והניואנסים של הבמאי איציק ויינגרטן, היא הצגה מרהיבה להכאיב. ריבלין וקוטלר מטעינות את תפקידיהן - השונים עד מאוד - באיכויות ובעוצמות אדירות.

רוצים להתעדכן? הצטרפו למוטק'ה בפייסבוק 

קוטלר היא ג'סי מאופקת, מסודרת, מאורגנת ושכלתנית עד קצה העט המשתלשל מצווארה. לג'סי יש אפילפסיה (שלא התפרצה כבר שנה), היא מתגוררת עם אמה האלמנה מאז שבעלה עזב אותה, בנה העבריין בן העשרה ברח. קוטלר מעצבת את ג'סי כאישה מפוכחת, שקולה ואינטליגנטית, בעלת שיפוט מציאות נכון, ומצליחה בכך לתת פנים אותנטיות, אמינות ומשכנעות למי שסובלים מדיכאון. דיכאון - לא דיכי של מצב רוח רע, לא איוולת סטריאוטיפית של משוגעים. קוטלר מצליחה לשכנע בכאב הבלתי נסבל של הריק, של הבדידות הנוראה, של תחושת האין אונים ואין מוצא בחייה של ג'סי. ילדה שלי, מפצירה האם תלמה בג'סי, וזו משיבה בפיכחון עצור: אני לא הילדה שלך, אני האישה שנהייתה ממנה.

לאורה ריבלין היא תלמה, האם ששורדת אולי יותר משהיא חיה, כי זה מה שהיא יודעת לעשות. נופלים, קמים, ממשיכים הלאה - כמו שהיא אומרת לבתה. היא חיה רוב חייה עם בעל שלא אהבה והוא לא אהב אותה; שנים הסתירה את התקפי האפילפסיה של בתה מכולם, כולל מבתה; היא אוהבת, אבל לא יודעת איך לאהוב את בתה כך שזה יספיק לה כדי לחיות; והיא מעבירה את חייה בבריחות קטנות לטלוויזיה, לסריגה, לרכילות, לממתקים ולשאר הסחות דעת.

היא אישה פשוטה שנדרשת פתאום, ברגע אחרון ומכריע, לשיא של תחכום. והיא מגייסת לכך באינסטינקט את כל קשת תכונותיה, כישוריה וחסרונותיה. היא ילדותית ותלותית, ישירה ורצינית, מנותקת ומגוחכת ופתטית, מצחיקה ומתחננת, חכמה וטיפשה. תלמה של ריבלין היא כל אלה, היא רגע מעופפת, רגע לביאה, רגע תלותית בבת שמטפלת בה, רגע אמא אדמה שתמיד חיפתה על בתה. היא חלשה וחזקה, אכולת אשמה וממאנת לשתף פעולה, היא מתמרדת ופוקדת - היא בהחלט נפלאה.

שורה תחתונה: מחזה קשה, רב עוצמה ומצוין, בביצוע מעולה של לאורה ריבלין ונינה קוטלר.

"לילה טוב אימא", תיאטרון חיפה. מאת: מרשה נורמן; נוסח עברי: רבקה משולח; בימוי: איציק ויינגרטן; תלבושות: נטשה טוכמן-פוליאק; תפאורה ותאורה: במבי פרידמן; מוזיקה מקורית: הילית רוזנטל. משתתפות: לאורה ריבלין, נינה קוטלר. משך ההצגה: כשעה וחצי, בלי הפסקה

עוד על תיאטרון:

מצחיקה מטריקת הדלת הראשונה

סקס, צחוקים וגברים בחצאיות

 מה זאת אהבה

אבי, בתו