שנה חדשה, קריירה חדשה: בני ה-60+ שניצלו את הקורונה לטובת שינוי תעסוקתי

קשה לחשוב על הקורונה בהקשר חיובי, בעיקר עבור מי שאיבדו את עבודתם או נאלצו לצמצם פעילות עסקית, שלא לדבר על עסקים שקרסו בעקבות המשבר. ואם מדובר בבני 50+ המצב אף מורכב יותר – גם כך שוק העבודה לא פתוח מספיק לקלוט לשורותיו עובדים מבוגרים, ובתוספת הקורונה, המשימה מאתגרת במיוחד. אבל יש מי שהצליחו להפוך את הלימון ללימונדה, לחשב מסלול מחדש ולשנות קריירה, בגיל 60+ ובעקבות הקורונה. כזו היא טלי גדיש, בת 63 מפתח תקווה, גרושה, אם לשניים וסבתא לארבעה. במשך 30 שנה היא עסקה בתחום הפרסום, וב-8 השנים האחרונות עבדה במשרד פרסום גדול כאחראית על מכירת שטחי פרסום. עם פרוץ הקורונה בארץ ותחילת הסגר במהלך חודש מרס היא הוצאה לחל"ת.  ב-1 במאי קיבלה טלפון מהמשרד, בו נאמר לה כי מפטרים אותה. באותו יום קיבלה מכתב שימוע למייל, ולמחרת מכתב פיטורים.

איך הרגשת?

"זה היה נורא מעליב, כי האנשים במשרד היו כמו משפחה שנייה שלי, היו לי יחסים משפחתיים גם עם המנהלת. לא הרבה זמן לפני הקורונה חגגנו בחתונה של הבת שלה ולאחר מכן של הבן שלה, היינו מאד ביחד וזה היה עלבון די קשה. אי אפשר לקרוא לי למשרד ולהגיד לי בעיניים שאני מפוטרת?".

"לא עבר לי בראש לצאת לפנסיה מוקדמת"

אחרי שהתגברה על העלבון, גדיש הבינה כי עליה למצוא עבודה חדשה. "לא עבר לי בראש לצאת לפנסיה מוקדמת", היא אומרת, "יש לי עדיין משכנתא וחשבונות לשלם, אני לא יכולה להרשות לעצמי לצאת לגמלאות עם קצבה של ביטוח לאומי". כמי ששוחה בעולם האינטרנט וברשתות החברתיות ואף מתנדבת בער"ן בצ'טים בלילות, באחד משיטוטיה בפייסבוק וברשת נתקלה גדיש במודעה של החברה הכלכלית לאזרחים ותיקים. במודעה, נכתב, מחפשים מדריכים ללימוד אזרחים ותיקים על טכנולוגיית הסמארטפון בסלון ביתם של האזרחים, בקבוצות אינטימיות של עד 5 אנשים. "ממש הרגשתי שזה יכול לדבר אלי", היא אומרת, "זה הרי מה שאני עושה עם אמא שלי, אז למה שלא אדריך אחרים?".

אמה של טלי גדיש בת 83, ובשנים האחרונות טלי מלווה אותה בדברים הטכנולוגיים. "לימדתי אותה על הסמארטפון, לאט לאט", היא אומרת, "אפליקציות, וויז כי היא עדיין נוהגת. לימדתי אותה איך להיכנס לאתר של הבנק דרך הסלולר, לקבוע תורים לקופת חולים וכיו"ב. בן זוגה של אמי בן 90+, הוא קורא באייפד. הם גרים לידי והם קוראים לי בכל פעם שהם לוחצים בטעות על איזה כפתור או מקש ומשהו לא מסתדר להם. אמא שלי למדה לשלוח הודעות ותמונות בוואטסאפ, והיא עכשיו פעילה בסלולר ובאינטרנט. היא אישה שעבדה עד גיל 80, יצאה לפנסיה רק לפני 3 שנים. בגיל 60 היא פרשה מעבודתה כאחות, ואז במשך 20 שנה היא היתה אחות מטעם הביטוח הלאומי. בשנים האחרונות היא אפילו עבדה עם דיסק און קי ולא היתה לה בעיה עם זה".

"בעבודה שלי כיום אני מרגישה בבית"

"הפכתי להיות מורה, וזה נורא מוצא חן בעיניי". טלי גדיש, צילום באדיבותה

גדיש נענתה למודעה, עברה קורס הכשרה, קיבלה תעודה וכיום משמשת מדריכה מוסמכת למבוגרים על שימוש בסמארטפון, בליווי החברה הכלכלית. "זה הרגיש לי ששלחו לי מלמעלה את הקריירה העתידית שלי", היא אומרת. "התחתנתי בגיל 20, עבדתי 10 שנים כמזכירת בית ספר, אחרי זה עבדתי במכירות כל השנים וזהו, זה מה שידעתי. ופה אני הופכת להיות מורה, וזה נורא מוצא חן בעיניי. יש לי סבלנות, ואני מאד מחפשת את הגיל השלישי, אני בעצמי כבר אזרחית ותיקה, נורא מוצא חן בעיניי הגיל הזה. אני מרגישה חופש ושחרור, אני בוחרת אם ללכת לנכדים או לא, אני יכולה לעשות מה שאני רוצה, אין לי את המטלות היום-יומיות שיש בגיל צעיר, וההדרכות האלה הן הזדמנות גם לעשות מעשה טוב וגם לעבוד".

אחת לשבוע מתכנסים כל המדריכים לישיבה, ובקבוצת הוואטסאפ הם מעדכנים ומדווחים אחד לשני. "כל המדריכים בקבוצה הם אזרחים ותיקים, אנחנו קבוצה מאד ייחודית", היא אומרת. "החברה הכלכלית התחילה לפני כשנה וחצי כעסק כלכלי, ובעלי העסק זיהו את הפוטנציאל ואת הצורך של האזרחים הוותיקים בלמידת טכנולוגיות חדשות. הפעילות מביאה להדרכה אנשים מבוגרים שצריכים וזקוקים לכך, וגם אני מביאה אנשים, זה נעשה בשיתוף פעולה".

אז אפשר להגיד שהכל קרה לך לטובה, הפיטורים מהמשרד?

"אין לי ספק. בדיוק כתבתי אתמול לאחת החונכות שאני פשוט מאוהבת בעבודה שלי. הייתי אצל זוג, האישה בת 80+ והגבר בן 90+. זה היה תענוג אחד גדול, יצרנו כזה קשר טוב שהגבר הראה לי אוספים שלו מכל העולם ונשארתי שם 3 שעות, פשוט נהניתי".

איך המשפחה שלך הגיבה לשינוי ולדרך החדשה שפתחת בה?

"המשפחה שלי מאד ביחד ומאד מאוחדת. הם תומכים, בן הזוג הנפלא של אמא שלי אוהב להצטלם ואני נעזרת בו כדי לשווק את הפעילות, והוא מאד שמח שאני באה, מצלמת אותו, מדברת איתו ומעלה לפייסבוק. האחיין שלי מפיק סרטים והוא עשה לי תיק עבודות שבו אני יכולה להציג את עצמי, הוא הכין לי סרטון שיווקי. בעבודה הזו אני באמת מרגישה בבית".

מכוריאוגרף ומעצב תלבושות למורה דרך

חזר לאהבה הישנה של הדרכת טיולים. בארי אבידן, צילום באדיבותו

גם בארי אבידן בן ה-60 מחבצלת השרון ניצל את משבר הקורונה לטובת קריירה חדשה, או במקרה שלו ישנה-חדשה. הרקדן, הכוריאוגרף ומעצב התלבושות המצליח, שזכה בעשרות פרסים על עבודתו ככוריאוגרף והטביע חותם בלהקות מחול רבות בארץ, חזר בעקבות הקורונה לתחום שאותו למד אך לא ממש עסק בו וזנח לפני כ-6 שנים – הדרכת טיולים בארץ.

סיפור חייו של אבידן, נשוי ואב לשלושה, מרתק. הוא נולד במרוקו בשם ברוך בוהדנה למשפחה ציונית דתית. "אני בוגר ישיבה, בטח הייתי אמן הרבה זמן ולא ידעתי שזה חבוי בי", הוא אומר. כבר כילד אהב לצייר ונמשך לאמנות, אך ראה בה תחביב ותו לא. בגיל 18 החל את שירותו הצבאי בקורס טיס דתי, שם נחשף לראשונה בחייו לריקודי עם ולמחול, חשיפה שהביאה לשינוי כל מסלול חייו. "עם החינוך שקיבלתי בבית ובישיבה של ציונות וארץ ישראל השלמה, היה לי ברור שאעשה קריירה צבאית, אבל השירות שינה את מהלך חיי מהקצה לקצה", הוא אומר.

הכל התחיל כשחבר לאוהל בקורס הטיס הציע לו לבוא עמו לשקם, להרקדה. "שאלתי אותו מה זה הרקדה, לא היה לי מושג, והוא צחק, לא הבין איך אני לא יודע. מכיוון שלא ראיתי את זה מעולם הסכמתי לבוא, וכשנכנסתי לשם – אני זוכר את זה עד היום, התמונה הזו חקוקה לי בראש – הרגשתי שנכנסתי תחת המטריה של אלוהים. זו היתה הארה אמיתית גם בעיניים וגם במוח, ולא יכולתי לעצור את ההתרגשות כשראיתי את הדבר היפה הזה. מובן שכשרציתי להיכנס למעגל לא ידעתי מה עושים, ובאוהל ביקשתי מהחבר שיראה לי את הצעדים. וככה תרגלתי את הצעדים, עם נעליים צבאיות וכיפה, ומאז הייתי מחכה בכיליון עיניים להרקדות האלה. כבר לא ראיתי בעיניים, לא עניין אותי קורס הטיס ובאמת הודחתי משם, אבל זה לא ממש הפריע לי. אותו חבר נפטר שנה אחרי שהכרנו. הרגשתי שזה כאילו שקיבל הוראה מלמעלה לשנות לי את החיים, כי אם לא הייתי פוגש בו יש מצב שהייתי היום באיזו עמדה ביטחונית כזו או אחרת".

"אבא היה אומר לי 'מספיק עם הריקודים, תחזור לישיבה'"

"כשהמטיילים מחייכים זה מסב לי אושר, כי גם בכוראוגרפיה, זה מה שאני מחפש, שאנשים יחייכו". בארי אבידן, צילום: פבל

דחיית שירות של חודשיים-שלושה עד שהוצב כחובש בבית ספר לנ"מ אפשרה לו לנצל את הזמן כדי לרקוד בהרקדות ברחבי הארץ. באחת ההרקדות פגש מישהי ("אל תשכחי שגם לא ידעתי אז מה זה בחורות"), שזיהתה את הכישרון המולד שלו לריקוד והציעה לו לבוא איתה לאודישן בלהקת שלום דאז, של גברי לוי ז"ל. "הגעתי לאודישן והוא מיד קיבל אותי", אומר אבידן. בהמשך, כשהשתתף בהרקדה בגעש, פנתה אליו רקדנית מלהקת כרמון בירושלים והציעה לו להגיע לאודישן בלהקת כרמון. "הגעתי לשם ובאמת פגשתי את אלוהים. כשראיתי את יונתן כרמון עובד זה היה משמעותי מאד בשבילי, ושם החלטתי שאני רוצה ליצור, שאני רוצה להיות כוריאוגרף. הבנתי שיש לי מה להגיד". אחרי שהשתחרר מהצבא החל אבידן להדריך מחול. "כשבניתי את הריקוד הראשון שלי התחלתי לבכות מרוב התרגשות, כי ראיתי את הדבר הזה שיצא ממני, שבכלל לא ידעתי שהוא קיים".

משם הדרך היתה סלולה. כרמון חזר בשאלה, אבל מדגיש שהערכים של הציונות ואהבת הארץ נשארו אצלו. הוא בנה את יצירותיו סביב הטקסים של יהדות מרוקו, סיפורי התנ"ך והערכים של הדת. "כנראה שהייתי במקום הנכון בזמן הנכון, כי באותה תקופה הוקם פסטיבל כרמיאל וזכיתי להיות ממקימיו". לשאלה איך משפחתו הדתית קיבלה את כל העניין, משיב אבידן "אבא היה אומר לי במבטא מרוקאי 'מספיק עם הריקודים, תחזור לישיבה', אבל אני חושב שיצירה שיצרתי בשנות ה-90 על הסיפור של חוני המעגל, והעובדה ששיתפתי את אבא בעבודת המחקר שעשיתי – אפילו למדנו סוגיות גמרא בעניין – גרמו לו להבין שהחיבור שלי לדת ולאהבת הארץ הוא דרך המחול, ושהתרומה שלי היא שם. עשו עלי אז כתבה גדולה ב'ערב חדש' וראיינו אותי, וכששאלו את אבא שלי מה דעתו הוא אמר 'העיקר שהוא דתי במחול'. בשלב מסוים הוא קיבל את המקצוע שלי, אולי אי אפשר להגיד הסכים לו, אבל קיבל את זה. הוא ראה לא מעט יצירות שלי ולא הפסקתי לערב אותו, כי הרבה מאד מהעבודות שלי קשורות לסיפורי הזוהר. הוא ראה בזה באיזשהו מקום תרומה לעם היהודי. היום הוא מאד חסר לי".

"להיות מורה דרך זה לחזור למאהבת ותיקה שחיכתה לי"

ניצנים לתפנית ראשונה בקריירה העמוסה והענפה של אבידן בתחום המחול הגיעו לפני כ-8 שנים. הוא עבד על כוריאוגרפיה ועיצוב תלבושות ליצירה שחוברה במיוחד לטקס הדלקת המשואות המרכזי ב-2011, והרגיש רוויה. "זו היתה גם רוויה מתחום הפולקלור וגם תחושה שהוא לא זוכה להערכה מספיקה בארץ. היה לי גם חוסר בעולם האקדמי". וכך, בגיל 52 נרשם אבידן ללימודי ארץ ישראל למורי דרך במכון וינגייט, ובהמשך למד באוניברסיטת בר אילן ארכיאולוגיה ולימודי ארץ ישראל. "קיבלתי הסמכה למורי דרך, סיימתי את הקורס בהצטיינות, אבל נשאבתי בחזרה לכוריאוגרפיה", הוא מספר, "עשיתי אז 2-3 הדרכות לתיירים מחו"ל כי אני גם דובר צרפתית, אבל נשאבתי לתחום שפרנס אותי. נושא הפרנסה הפך להיות בשלב ההוא מאד קריטי עבורי, כי הבנתי שאם אני עוזב את הכוראוגרפיה אני לא אחיה באותה רמת חיים שחייתי בה".

אבידן חזר לעולם המחול ועיצוב התלבושות, אבל אז הגיעה הקורונה. "זה היה ממש מיד אחרי שסיימתי עיצוב תלבושות לעדלאידע גדולה, ואז הודיעו שנכנסים לסגר. מאז, מאמצע מרס, אני לא עובד בתחום, למעט דברים קטנים בכוראוגרפיה. החלטתי לקחת את העניין של הדרכת דרך שוב, ובצורה רצינית. התחלתי עם חברים, אני אוהב לחבר את הדרכת הדרך לעניין של התלבושות – אני מתלבש למשל כמו נפוליאון וממחיז את העניין, ואנשים מאד אוהבים את זה. אני מדריך קבוצות, בעיקר ביפו וברצועת החוף, אנשים מתחברים לקטע של ההצגה שבאה עם ההדרכה. זה ללמוד על הסיפורים שמאחורי האתרים והמונומנטים שכולנו מכירים, הרי מי לא היה ביפו? וכשהם מחייכים זה מסב לי אושר, כי גם בכוראוגרפיה, זה מה שאני מחפש, שאנשים יחייכו". במקביל הוא מצייר וכותב ספר – מחקר על הלבוש הישראלי העכשווי מהפן של הריקוד.

אתה מרוצה מהשינוי?

"אני חושב שבשנים האחרונות חלה התדרדרות משמעותית בתחום הכוראוגרפיה, לא בכדי נשארתי לבד בעולם הזה שעדיין יוצר ריקודי עם ישראליים לבמה, לא בכדי אני היחידי שמעצב תלבושות שאפשר לראות בהן את סמלי המדינה והציונות. אין את זה היום, זה נדחק. אני מעורר את זה חזרה דרך הדרכת דרך. אני אוהב להיות מורה דרך, זו מאהבת ותיקה שחיכתה לי 6 שנים ועכשיו חזרתי אליה ואני אוהב להיות בחברתה כרגע, היא נותנת לי כוח והיא מסייעת לי להרים חזרה את הפולקלור, להחיות אותו. וזה כמובן מאפשר לי פרנסה".

זמן קורונה: איך לחזור לשוק העבודה בגיל 50+

האיש שהמציא את עצמו מחדש בתקופת הקורונה

"העסקת גמלאים שרוצים לעבוד תורמת לעסקים בישראל"