אני יושב בחדר הסלון של בית האבות, ושקט עוטה את האוויר. כאשר עיני פונות סביב, אני רואה את פני חברי הקהילה המבוגרת, שכמוני, באות לחיות את ימיהם במקום זה שהפך לביתם. כל אחד מאיתנו עובר במסע של זמן ארוך, שבו הגוף מתדיין והעין מתמעט, אבל הנשמה והנצחון עוד קיימים בפנינו.