"איך שנכנסנו לבית הדיור המוגן, התאהבנו במקום"

בשיתוף בית בלב

עד לפני שנתיים אילנה שרמר, 70 ובעלה שלמה שרמר, 71, שלהם 3 ילדים ו-5 נכדים, חיו חיים שלווים בביתם הפרטי רחב הידיים ביישוב הקהילתי והפסטורלי חופית שבעמק חפר. כמי שנולד וגדל ביישוב, לשלמה לא היו שום תוכניות לעזוב. לאילנה לעומת זאת, היתה תוכנית מגירה מזה כמה שנים: לעבור לבית דיור מוגן. "יש לנו כמה חברים שנמצאים בבתי דיור מוגן, ביקרנו אצלם וראינו מה זה. אני מאוד רציתי - את תחושת הביטחון, תחושת המוגנות, את התרבות וכל הפעילויות, וגם הייתה חשיבה גדולה על הילדים – ידעתי שאם יהיו בעיות בריאות, הם יוכלו לישון בשקט אם אנחנו נהיה בדיור מוגן".

לפני שנתיים התוכנית הבשילה לכדי פעולה, כהכנה לשנים הבאות. הפתרון שעלה תחילה והגיע מהילדים של בני הזוג, היה שהוריהם יעברו להתגורר בדירה חדשה בקרבת אחד מהם. "הילדים שלנו גרים באזורים שונים בארץ, אבל אני רציתי לעבור לדיור מוגן", נזכרת אילנה. "הם לא היו בעד, ואני הצעתי להם לבוא איתי לבדוק, שיראו קודם כל מה זה דיור מוגן. בתי הצטרפה, ואמנם הבית הספציפי שראינו לא התאים לי מכל מיני סיבות, אבל היא הבינה מה זה אומר לגור בדיור מוגן, צלצלה לשאר הילדים ואמרה להם: 'אמא צודקת'. הבת שלי הבינה שלעבור עכשיו עיר ולגור ליד אחד מהילדים שלנו בדירה בבניין חדש זה פתרון פחות טוב, כי לא נכיר את השכונה ולא נכיר אף אחד, ובדיור מוגן נוכל לחיות עם עוד אנשים כמונו וליהנות מחיי קהילה, תרבות ומסגרת שתאפשר לנו בטחון לשנים שיבואו. עכשיו נותר לחפש את בית הדיור המוגן שיתאים לנו".

"הצוות מתייחס אלינו כאילו אנחנו ההורים שלהם"

ממשיך לעסוק בתחביב שלו, גינון, גם בתוך הבית. שלמה שרמר, צילום באדיבות בית בלב

לאחר שראו עוד מספר בתים שלא התאימו להם, לתחושתם, התגבשה המחשבה לחפש בית דיור מוגן ברמת השרון. "הבן שלי גר כאן, ובעבר עזרנו להם עם הנכדה והיינו הרבה ברמת השרון, וכך התחלנו להתיידד עם העיר", מסבירה אילנה.

מכאן הדרך לביקור והתרשמות  ב"בית בלב" ברמת השרון הייתה קצרה. "בדרך לשם חשבתי כל הזמן שזה יהיה נהדר לעבור לדיור מוגן ברמת השרון כי זה כל כך קרוב לבן ולמשפחה, אבל לא רציתי לפתח ציפיות כי כבר ראינו כמה בתים שלא התחברנו אליהם. ופה, איך שהגענו לבית בלב ועמדנו מאחורי הגדר, וראיתי את כל הצמחייה והפרחים היפים, הסתכלתי על שלמה, וראיתי שגם הפנים שלו אומרות הכל – פשוט אהבנו את מה שאנחנו רואים, וידעתי שכאן נגור".

בני הזוג ערכו סיור בבית, אליו הצטרפה גם בתם, שוחחו עם דייר שפגשו ועם הצוות, וההחלטה נפלה: זה הבית. "הדייר סיפר לנו כמה הוא מרוצה וכמה הצוות דואג וקשוב, וכל דקה שעברה, וככל שנכנסנו יותר לתוך הבית, פשוט התאהבתי בו יותר", אומרת אילנה. "אני כל כך שמחה בבחירה שלנו. זה בית משפחתי, יש לנו כאן חברים שמצאנו, והצוות, החל מנורית המנהלת ועד אחרון המנקים, פשוט מקסים. אנחנו מרגישים, ואני יודעת שיש עוד הרבה דיירים שמרגישים כמונו, שהצוות מתייחס אלינו כאילו אנחנו ההורים שלהם. הם קשובים מאוד, משתדלים לענות לכל הבקשות, זה פשוט מחמם את הלב".

כך למשל, בני הזוג מספרים שטרם המעבר שלמה שיתף את מנהלת "בית בלב" ברמת השרון, נורית בר עוז פחימה, בחשש שלו שלא יוכל להמשיך לעבוד בגינה. "בבית שלנו בחופית אהבתי לעבוד בגינה וטיפחתי אותה, וכאן ידעתי שלא תהיה לי גינה", אומר שלמה. "מה שכן, יש לנו מרפסת לשימוש בלעדי שלנו. נורית הבטיחה לנו לפני המעבר שהיא תגיע עם הגנן של הבית, עם עציצים וגם עם אדמה וצמחים וכל מה שצריך, כדי שאוכל להמשיך להתעסק בתחביב שלי. והיא אכן עשתה זאת, אחרי שנכנסנו והתאקלמנו היא לא שכחה והגיעה עם הגנן ועם האדניות".

אילנה: "היינו מלאי התפעלות, זה דבר מאוד מרגש ומיוחד ומראה על הקשב הגבוה שיש לצוות הבית כלפי הדיירים, לרצונות ולצרכים שלהם. אספר לך עוד משהו: בכל יום ראשון, מימים ימימה, יש בבית בשעות הערב מפגש דיירים שנקרא 'בצוותא'. אחת העובדות במטבח עומדת ואופה עוגות או עוגיות, כל פעם משהו אחר. הם לא מוכרים לנו אותן, אלא מביאים לנו ברצון למפגשים. בהרבה מאד מסיבות שיש כאן, בנות הצוות נעמדות במטבח, אופות, מבשלות. זה מראה על לב. לא סתם קוראים לבית הזה בית בלב".

"יש לנו פה ביטחון"

אילנה שרמר."רוצה לתרום לבית". צילום באדיבות בית בלב

קיבלת את תחושת הביטחון שחיפשת במעבר לבית?

אילנה: "יש פה רופאה מספר  פעמים בשבוע ואחים 24/7 וזה נותן המון שקט וביטחון, ואני גם לא לבד בהחלטות הרפואיות".

לפני מספר שבועות, מספרת אילנה, עקב תחושה לא טובה ולחץ דם גבוה שנמדד לה, היא ביקשה עזרה במטלות הבית. "באותו יום אירחתי את המשפחה מוקדם יותר, חיכתה לי ערמת כלים במטבח שלא הייתי מסוגלת לשטוף", היא מספרת. "ביקשתי מאם הבית עזרה, לא עברה שעה והעזרה כבר הגיעה – עוזרת ששטפה לי את כל ערמת הכלים, מסרתי גם כביסות, וזו היתה הפעם הראשונה מאז שנהייתי אמא, שבאמת יכולתי לנוח ולאט לאט להתאושש, ואז גם חזרתי לפעילויות. מבחינתי, ואמרתי את זה גם לכל הצוות כאן, הם עברו בחינה ענקית. כי מסיבות ופינוקים זה נהדר, אבל המבחן האמיתי עבורי היה בשעת צרה, והם באמת היו לידי ועזרו לי בכל מה שאפשר, מה שנתן לי את הביטחון ואת השקט, וגם שחרר את הילדים מהדאגה הזו".

אילו פעילויות אתם הכי אוהבים בבית?

אילנה: "פעילויות יש פה כל הזמן, ממש מהבוקר. בבקרים יש התעמלות, כל פעם משהו אחר זה מאוד מגוון - הרצאות, טיולים, הופעות, והכל ברמה גבוהה, אני משתדלת להגיע לפעילות גופנית כ-3-4 פעמים בשבוע. יש פה גם פעילויות לאימון ותפקוד המוח, הרצאות משתנות, סריגה, שיעורי אנגלית, אני אוהבת את שיעורי האנגלית והולכת לחלק ניכר מההרצאות. אני פעילה גם בוועדת תרבות, מאוד רציתי להתנדב ולתרום לבית, וזה מתחבר למקצועי שלי - במקצועי אני מורה לעברית כשפה שנייה, לימדתי באולפנים, הייתי מדריכת מורים, ו-14 שנה עבדתי בחברה פרטית של הוראה מרחוק. בוועדה אני מסייעת למנהלת התרבות, היא מתייעצת איתי לגבי בחירת הנושאים וההרצאות, אני עוזרת לדיירים למלא משוב, מעודדת אותם להגיע להרצאות, דואגת גם למרצים שיהיה להם נוח. אני אוהבת את זה, אני רוצה לתרום לבית הנהדר הזה".

שלמה: "אני גם נהנה פה מההרצאות ומהפעילויות, אני הולך להתעמלות, יש לנו חברים פה, אנחנו שנינו מתחברים מהר מאד לאנשים. יש כאן צוות מצוין, צוות שאכפת לו, ועבורי זה הכי חשוב. זה צוות שעובד מהלב, אני מקבל מענה לכל פנייה, ואישית אני לא מחפש הרבה יותר מזה, בגילי אני רוצה את השקט את הביטחון, וליהנות".

נהנים מעצמאות מלאה

אילנה ושלמה נהנים מעצמאות מלאה בבית. שלמה עדיין עובד, במשרה חלקית בפיקוח, במגמה לתחבורה מתקדמת במשרד החינוך, ובזכות הקרבה שלהם לבנם שמתגורר עם משפחתו ברמת השרון, אילנה יכולה גם להשתתף בפעילויות של הנכדים בגן ובבית הספר. "כל הילדים והנכדים שלנו אוהבים לבוא לפה, מביאים לנו את הנכדים לכאן גם בחופשת הקיץ – יש פה קייטנה לנכדים – וגם בחופשות החגים. אנחנו מבחינתנו משתדלים להמשיך בשגרת החיים שלנו", אומרת אילנה. "יש לנו ארון לנכדים כאן בדירה, ואפילו הנכדה בת השנה וחצי יודעת שיש לה בו משחקים וצעצועים, דפי יצירה וכל מה שצריך".

מה תרצו לומר למי שחושב לעבור לדיור מוגן?

אילנה: "אנשים חייבים להבין שלדיור מוגן אפשר להגיע רק כשאתם עצמאיים, ולכן צריך לתכנן את הזקנה. ומכיוון שאף אחד לא יודע מה יקרה לו מחר, אני מציעה שאם קיבלתם החלטה לעבור, אל תחכו יותר מדי, תבצעו – כי כאשר לא תהיו עצמאיים זה כבר יהיה מאוחר".

שלמה: "מטבע הדברים לעבור מבית פרטי מהמקום שבו גם נולדתי לדירה בדיור מוגן זה קשה, אבל עבורנו זו היתה האפשרות הטובה ביותר. מיד כשהגעתי לכאן הרגשתי חיבור לבית. מבחינתי יש עוד בונוס: בבית הייתי צריך לתקן דברים, ועכשיו, את כל  מה שהייתי עושה כל הזמן בבית, עושה צוות תחזוקה, פטרו אותי מכל הנושא הזה. מסדרים פה הכל מיידית, 24/7".

נורית בר עוז פחימה, מנהלת "בית בלב" ברמת השרון, מסכמת: "אם הדיירים מרגישים רצויים, מלאי סיפוק והנאה, ובמילה אחת – מאושרים, זה אומר מבחינתנו שאנחנו ממלאים את הייעוד שלנו, שהוא הרבה יותר מדיור מוגן – דיור מאושר".

לפרטים נוספים על רשת בתי הדיור המוגן "בית בלב" נא לחצו כאן