"אני זקנה, אבל אוהבת אקסטרים וריגושים"

ליום הולדת ה-80 שלה שיחול במרס הקרוב, תעניק לעצמה אדיבה אור מתנה מיוחדת - טיסה בכדור פורח. "אני עושה דברים משוגעים", היא אומרת, "לא יכולתי לעשות את זה בנעוריי, אז אני עושה את זה כעת. כשאני מתנהגת יפה במשך השבוע, אני קונה לעצמי משהו מתנה. אני גרה בגפי, עצמאית, וקצת קוקו".

אז כן, בעוד רבים מבני גילה מסתפקים בבילוי עם הנכדים, או במקרה הפחות טוב בקופת החולים, אור מעידה על עצמה שהדבר המשוגע הראשון שעשתה היה רק בגיל 60. "גלשתי במגלשת המים הגדולה בשפיים רק באזור גיל 60", היא מספרת. "ארגנתי שם אירועים, ואחרי שכולם הלכו  החלטתי לגלוש. עשיתי את זה מאז עוד כמה פעמים. זה פחד מיוחד שעושה טוב, תחושה כזאת של נשימה נעתקת".

בגיל 70 צנחה עם מצנח רחיפה. "זה כיף לא נורמלי. עשיתי עוד כמה דברים משוגעים בחיי מאז, אני אוהבת את האקסטרים. זה משמח אותי, גורם לי להתפרק. התעלות נפש זאת המילה, הרגשתי שאני צריכה כל הזמן להוכיח לעצמי שאני יכולה ושווה. זה חשוב. יש כמובן גם דברים אחרים שגורמים לי שמחה ונחת - יש לי שלושה נכדים אהובים, הם אומרים שאני סבתא מיוחדת שאפשר להשתגע איתה, אבל הם לפעמים אומרים שאני גם סבתא חופרת. מתחילה לדבר ולא עוצרת".

למה בחרת בכדור פורח ליום הולדת 80?

"למה לא? בהתחלה רציתי לעשות את הטיול הזה עם הרכבת החדשה מוונציה לרומא בשלוש שעות, אבל זאת הוצאה כספית גבוהה מדי. אני גם לא נוסעת לחו"ל לבד, ואני כבר  לא כל כך בקו הבריאות, אז אני עושה דברים שאני יכולה בסביבת הבית, והבית שלי זאת מדינת ישראל". 

"אני טיפוס, או שאוהבים אותי או ששונאים"

 אדיבה אור על מצנח הרחיפה בגיל 70. "הנכדים אומרים שאני סבתא מיוחדת שאפשר להשתגע איתה".  צילום באדיבותה. 

מה מנע ממך לעשות אקסטרים בגיל צעיר יותר?

"היו לי הורים קשים וילדות קשה. אבא שלי יווני במוצאו שעבד בבנק, אהב נשים ואהב לרקוד. הוא היה נהנתן וזה כל מה שהוא היה. אימא שלי היתה עקרת בית ונפטרה בגיל צעיר מאי ספיקת כליות. אז לא היתה רפואה מפותחת. היום אנשים חיים עם דיאליזות. התחתנתי עם אהבת נעוריי, הבחור הראשון שהסכים. עבדתי בשתי משרות, לא היה פשוט, אבל אלה חיים מאתגרים. מכל דבר רע צריך להוציא את הטוב. התחשלתי. אני טיפוס, או שאוהבים אותי או ששונאים". 

ויש לך גם קעקוע.

"כן, יש לי קעקוע על הכתף של פרפר שאני ציירתי וקעקעו לי אותו ביום הולדת 60".

למה דווקא פרפר?

"יש לי פרפרים בפנים, ורציתי אחד שייצא החוצה. פרפרים הם חופשיים, וזה מה שקורה לי".

מגיל 50 היא לבד, אחרי שהתגרשה מבעלה. "התגרשתי בגיל 50 כשקיבלתי את השכל. בינתיים הוא נפטר. לא היה לי מזל להיות אלמנה - הוא נפטר אצל מישהי אחרת. יש לי פה ושם קשרים, בשביל כוס חלב לא צריך את כל הפרה. הייתי מוכנה לוותר על הרבה מאד כסף בשביל עצמאות וחופש. זה נתן לי כוח להתגבר על הכל".

דואגת לרווחת הגמלאים - מהכנסת ועד לעבודה שלה כיום

 "הרגשתי שהייעוד שלי הוא לעזור לאלה שלא יכולים לעזור לעצמם". אדיבה אור עם השר לשעבר רפאל (רפי) איתן, צילום באדיבותה

אור עבדה שנים רבות בתחום פניות הציבור בבנק, יצאה לגמלאות, אבל כמו שכבר הבנתם - שום דבר לא יעצור אותה. היא החליטה לעשות הכל כדי להיטיב עם הגמלאים, עזרה להקים מוקד לאזרחים ותיקים, ועבדה שם כמה שנים. "נסעתי בכל רחבי הארץ עם הרצאות על הזכויות שיש לגמלאים ולניצולי שואה", היא מספרת. "הייתי נוסעת ברכבות מעיר לעיר, ממועדון קשישים למועדון קשישים, וממש הרגשתי שזה המטרה והייעוד שלי, לעזור לאלה שלא יכולים לעזור לעצמם. עשיתי הרבה מהומות בדרך לטובת הגמלאים. שום דבר לא עצר אותי".

אור נזכרת בפעם ההיא, שהיתה צריכה להגיע לדימונה בזמן שביתת רכבות. "לא ויתרתי. נסעתי באוטובוסים כי ידעתי שמחכים לי 300 איש. כשהגעתי כולם עמדו על הרגליים ומחאו כפיים. סיפרתי להם איך מרמים אותם, הזהרתי אותם לא להשתתף בסקרים. אנשים מצלצלים, מבטיחים מתנות, והקשישים התמימים הולכים על זה. הזהרתי אותם לא לפתוח את הדלת לזרים, לא לחתום על לחצן מצוקה שמציעות חברות שונות לפני שהם קוראים את האותיות הקטנות. שלא יתחייבו על לחצן מצוקה לכל החיים. צריך שתהיה שקיפות מלאה בקשר עם אנשים מבוגרים. שהאותיות הקטנות יהיו גדולות, שכל קשיש יבין מה הוא מקבל".

הטמפרמנט שלה והרצון לעזור הביא את אור עד לכנסת - היא רצה פעמיים יחד עם רפי איתן ומפלגת הגמלאים, "מפלגת גיל". גם היום היא עדיין עובדת, במשרד שמקים מועדוני לקוחות, ומשמשת אחראית בתחום הגמלאים.

את מקבלת משכורת?

"בוודאי. אני שווה, וממשיכה לקבל משכורת. בן אדם צריך לדעת אם הוא שווה או לא".

"הציורים שלי נסעו לבולגריה, ללונדון. לי אין כסף להצטרף אליהם"

 "האמנות היא בדמי". אדיבה אור על רקע חלק מציוריה, צילום באדיבותה

גם את אהבתה לאמנות ולציור החלה אור לממש רק בשנים האחרונות, עם ציורי אבסטרקט נפלאים. "כל החיים ציירתי. למדתי באוניברסיטה העממית אצל מיטב מורי האמנות והציור", היא מספרת. "בזמנו בעלי לא אהב את זה, הוא אילץ אותי לוותר והפסקתי את הלימודים. אבל האמנות היא בדמי - אני נכדתו של הפסל התל אביבי משה נימובסקי. אחרי הגירושין לא היה לי כוח וזמן לצייר, הישרדות היא דבר קשה. עבדתי בשתי עבודות, הייתי בפוליטיקה. שבתתי עם אביגדור קהלני בגמלא".

השביתה המדוברת היא השביתה של 1994, כשוועד יישובי הגולן הוביל שביתת רעב מתוקשרת ביותר ביישוב גמלא, על רקע המשא ומתן שהחל ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, בעניין הסכם שלום תמורת הגולן. אבל האמנות חיכתה לאור, וכשיצאה לפנסיה נרשמה ללימודי אמנות בפתח תקווה.

"עשיתי תערוכות בארץ ובחו"ל, בעיקר תערוכות משותפות עם אמנים נוספים אבל גם תערוכות יחיד", היא מספרת. "אני גם רושמת וגם מציירת באקריליק ובשמן. אני משתתפת בתערוכה שנוסעת ברחבי פורטוגל בקהילות היהודיות. הציורים שלי נסעו לבולגריה, ללונדון. לי אין כסף להצטרף לציורים. הנכד שלי פתח לי דף אמן בפייסבוק. אמנים בארץ לא מתקיימים מאמנות אבל יש אמנים נהדרים. אם את שוקדת על שמרייך, את לא מתקדמת. היום העידן הדיגטלי הפך את האמנות למשהו אחר לגמרי, שאני פחות מתחברת אליו". 

"חליתי בסרטן השד, אבל החלטתי שאני לא הולכת לשום מקום"

 [#middleBanner] 

היא לא כל כך אוהבת לשמוע שהיא השראה מטעמי צניעות, אבל האמת צריכה להיאמר. לא הגיל עוצר אותה, וגם לא מחלת סרטן השד שבה חלתה לפני שנתיים. "עברתי הקרנות קשות, היו לי כוויות נוראיות בגב", היא מספרת. "אבל אני מאד עקשנית, החלטתי שאני לא הולכת לשום מקום, שאני רוצה לחיות. אלוהים שמע, אמר 'טוב, נראה מה את עושה שכדאי להשאיר אותך', ואני מוכיחה לו שזה בסדר, וממשיכה לעשות דברים".

עד לפני שלוש שנים גרה אור בתל אביב בנחלת בנימין, כשחלתה ילדיה חששו שתהיה לבד והיא עברה לגור בפתח תקווה, לידם. "לשמחתי אני לא צריכה אותם, תודה רבה. יש לי חיים מלאים, ואני שמחה עם מה שיש לי. צריך להוציא מהחיים את המקסימום האפשרי. מעט אנשים יודעים ליהנות מההווה, מהרגע הזה. אני למשל עדיין נוהגת. אמנם כמעט איבדתי עין בניתוח קטרקט, אבל  אפשר לנהוג גם עם עין אחת. אני לא יוצאת מחוץ לעיר בנהיגה. יש גם מוניות וגם חברים שמסיעים".

יש לך הרבה חברים?

"המון. החיים שלי זה כמו רכבת, אנשים עולים ויורדים כל הזמן. חברי ילדות התפזרו בעולם, יש לי הרבה חברים ציירים ופסלים. חבורה גדולה שמתאגדת מאחוריי. אני אוהבת לארגן ולעשות, יש לי חברים ותיקים וחברים בגילי שלא אוהבים לצאת, מעדיפים להישאר בקן. אני פרחחית, אוהבת לצאת - לתערוכה, להצגה, לעבודה. אני זקנה, אבל יש לי את הטורבו, ולפעמים הטורבו שוכח שיש לו עסק עם הזקנה. הגוף לפעמים נותן לי סימנים, אבל יש לי את האש, את הזיק הזה בעיניים והרצון לחיות. גם בתקופות הכי קשות שלי, שכמעט ויתרו עלי וחשבו שלא אתמודד. יש לי ברזלים בקרסול, יש לי סטנד בלב, ובכל זאת. אישה לא משעממת, זה מה שאני". לא נותר אלא להסכים.

"על האופנוע אני מרגיש צעיר בעשר שנים"

ספורט אקסטרים: נהג מרוצים בן 63

לחיות עד 150 שנה? זה אפשרי

להגשים חלום: האישה שיצאה למסע מלכת המדבר

השראה: יפנית בת 82 מפתחת אפליקציות

סבתא סורגת: אמנית רחוב בת 104

סבתא בת 60 היא כוכבת הטיפוח של יו טיוב

יוגיסט בן 89

להגשים חלום: מאמן כושר מוסמך בן 90

"בריקוד אני מרגישה בת 18 מחדש"

אל תתנו לגיל להפריע לתחביבים שלכם

הצטרפו לקהילת הפנאי והתרבות של מוטק'ה