"באמצעות הריקוד אפשר לחולל שינוי ענק בחיים"

בוקר יום שני. אולם הכנסים במרכז הפנאי כבר מלא בכ-25 נשים, שעברו מזמן את שנת ה-60 לחייהן, רובן אפילו את שנת ה-70. הן מגיעות מכל קצווי העיר ומחכות בציפייה דרוכה - גם הגברת שהגיעה בכיסא גלגלים וגם זו שנעזרת במשך השבוע בהליכון. כולן באות לרקוד. תיכף תיכנס ורד טל-ריבלין, תחלק להן מטפחות אגן מרשרשות ותנגן את הפלייליסט שיגרום להן להתחיל לנענע את הישבנים במרץ, כפי שעשו אולי רק בחתונה של הנכד. עבורן זו שעת השמחה השבועית, ואין להן שום כוונה לפספס אותה.

"אין מי שנשארת אדישה למוזיקה. הריקוד הוא הזדמנות בשבילנו להיזכר בתנועה הטבעית כל כך של הגוף, שמזרימה לנו המון אנרגיה ושמחה. זה השורשים שלנו, מה שאנחנו מכירים מאז שהיינו ילדים", מספרת טל-ריבלין (51), בעלת תואר שני בחינוך חברתי ובוגרת לימודי תרפיה במחול מזרחי וריקוד חופשי, שמובילה תהליכי העצמה ושינוי באמצעות תנועה וריקוד בבתי דיור מוגן, במרכזי פנאי ובקהילות שונות. "כשאנחנו רוקדים הגוף מסתחרר, משתחרר ומתעורר. כך אנחנו מחוללים, תרתי משמע, שינוי ענק בחיינו".

הגישה של טל-ריבלין, המבוססת על כ-10 שנות ניסיון, היא עכשיו נושא למחקר שעורכת ד"ר דניאלה איזנברג, פסיכולוגית קלינית ומרצה בכירה במרכז האקדמי רופין, המתמחה בלימודי התואר השני בפסיכולוגיה קלינית גרונטולוגית. המחקר, שכותרתו "ריקוד מזרחי בגיל השלישי - ניתוח תנועה בהשפעה על חוויה רגשית בזקנה", בוחן מה הם הערכים המיוחדים שנוספו לחייהם של הקשישים המרקדים, ואיך ניתן באמצעות התנועה לשפר את רווחתם ואת איכות החיים של בני הגיל השלישי. כחלק מהמחקר מצולמים סרטוני וידאו קצרים מתוך מפגשים שונים שמקיימת ד"ר איזנברג, במטרה לזהות מאפיינים ייחודיים ולגלות תבניות חוזרות, שיש בהן להועיל גם לקבוצות אוכלוסייה נוספות.

הגוף מדבר ללא מילים

משלבת בין מחול מזרחי לריקוד חופשי. ורד טל-ריבלין בהנחיית ריקוד, צילום: בני לפיד

הקשר עם איזנברג נוצר דרך יוסי קפלן, מנכ"ל בית הדיור המוגן "לב גנים", שבו החלה טל-ריבלין להנחות מפגשי תנועה שכאלה. "יוסי ופרח מסרי, מנהלת התרבות במקום, היו הראשונים שהאמינו בי ונתנו לי את ההזדמנות ליישם את המודל שפיתחתי", היא מספרת. "המודל נובע מהניסיון והידע שלי בהנחיית קבוצות ומהיכולות והניסיון שלי כרקדנית. אנחנו לא 'מדברים על' אלא 'רוקדים את'. אם אנחנו הולכות כפופות, כנראה משהו כואב לנו. הגוף מדבר ללא מילים. כשאנחנו מכניסות את תנועת האגן העגולה, אנחנו מביאות יותר רוך וזרימה, והגוף משתנה.

"השינויים מתבטאים אחר כך בכל מעגלי החיים, גם בצד הפיזי וגם בצד המנטלי. כך לדוגמה, הגיעה אליי מישהי מאוד נוקשה, שכל חייה הלכה נגד הזרם והייתה עסוקה במאבקים. תוך שני מפגשים תנועת הגוף שלה הפכה לעגולה יותר והיא אפילו התחילה לחבק, מה שלא עשתה במשך שנים".

טל-ריבלין פרשה לפני כ-10 שנים מעבודתה כשכירה. בתפקידה האחרון הייתה הדוברת ומנהלת קשרי הקהילה של הקהילה הרפורמית בעיר מגוריה, רעננה. באותה התקופה ליוותה את אמה בשנות חייה האחרונות, ועברה משבר אישי בעקבות האובדן. "חוויתי הארה של מפגש בין הנפש לגוף, והבנתי שהנפש והגוף חד-הם. החלטתי לצאת לדרך משלי ולהמשיך את מורשתה של אמי, שעסקה רוב חייה בעשייה ציבורית ובפעילות חברתית והייתה תמיד בתנועה".

איך הגעת למודל שלך?

"גם אני עסקתי בהנחיית קבוצות ובתהליכים קבוצתיים במשך שנים, וגם רקדתי תמיד, מאז שאני זוכרת את עצמי. החלטתי לעגל מעגלי נשים כמו שהיו פעם, סביב מדורת השבט או סביב הכביסה בנהר. ביקשתי להגיע לנשים באשר הן ולהציע להן לעבור תהליך של עצירה והתבוננות, שמחולל שינוי ומוביל לאורח חיים בריא. בבסיסו נמצאת הידיעה שככל שנאהב את עצמנו ונתַחְזֵק את עצמנו, נוכל לתת עוד מהמתנות שלנו לאחרים ונוכל לשמור על איזון בין הגוף והנפש. כך נוכל להיות הורים טובים יותר, אנשים חיוניים יותר ובני אדם יצרניים יותר".

"זה לא ריקוד בטן, אלא לרקוד מהבטן"

"אני חופשייה עם הגוף, עם הבטן החשופה". ורד טל-ריבלין, צילום באדיבותה

בתחילה היו אלה מעגלי שיח ותוכן בלבד, תחת הכותרת "ללכת בעקבות הלב". עם זאת, היא מדגישה, "בכל מעגל תמיד הייתה תנועה כלשהי ומוזיקה כחלק מהפעילות. מבחינתי זה היה הכרחי. בסופו של דבר, גם בימים הכי קשים שלי, המוזיקה והתנועה תמיד היו שם לעזור לי לצאת מהעצב".

הריקוד החל לתפוס מקום מרכזי יותר במעגלים של טל-ריבלין רק כעבור מספר שנים, לאחר שהגשימה חלום ישן לרקוד בלהקת מחול. היא מספרת שעוד בשנת 2000, כשעולם המחול המזרחי היה בחיתוליו בישראל, בילתה כשנה בסטודיו תל אביבי ולמדה את היסודות של ריקוד הבטן האותנטי. ב-2013 נוצר קשר בינה לבין אורית אהרון, רקדנית בטן מנוסה, שאז רק החלה להקים את הלהקה שלה (שאגב אחת הרקדניות בה היא לודמילה, כיום בת 82). "הייתי שותפה להקמת הלהקה מההתחלה", היא מספרת. "הופענו בפסטיבלים ועל במות בכל הארץ. לאט-לאט מצאתי את עצמי פחות במעגלי שיח ויותר במעגלי תנועה. הכנסתי יותר דינמיקה דרך הגוף".

שם חל אצלה מפנה נוסף. "הבנתי שאני רוצה לייצר מפגשי ריקוד בלבד. לפני שנתיים למדתי תרפיה במחול מזרחי". מכאן הדרך ליצירת מעגלי הנשים הרוקדות כבר הייתה קצרה.

מה הייחוד במעגל שלך?

"אנחנו רוקדות באולם ללא מראות, ללא כוריאוגרפיה, ואני משלבת בין מחול מזרחי לריקוד חופשי, בין מזרח למערב. אני מתווכת עבור הנשים את המוזיקה ומאפשרת להן לרקוד את עצמן כפי יכולתן. אני גם לא קוראת לזה ריקוד בטן, אלא 'לרקוד מהבטן'. אני מדגישה את עבודת האגן והבטן התחתונה, כי היא מניעה את האנרגיה בכל הגוף ומזרימה המון שמחה. במפגשים שלי יש המון חיוכים וצחוקים. הן רואות אותי, במיוחד איך שאני חופשייה עם הגוף שלי, עם הבטן החשופה, ונפתחות. יש פה תהליך חשוב כל כך של קבלת הגוף. ההבנה שאני שלמה, אך לא מושלמת. והגוף מחזיר לי אהבה - יותר גמישות, פחות חששות ויותר קלילות".  

גם הריקוד מאמן את המוח

"בריקוד מפעילים את מוח ימין ,שהוא יותר אינטואיטיבי וצבעוני". צילום: בני לפיד

לא במקרה היא מתמקדת בדיאלוג שיש לכולנו עם הגוף. היא עצמה עברה ניתוח מורכב, שבמהלכו נכרת שליש מהריאה הימנית שלה. "הנטייה הטבעית היא ללכת מכופפת, בגלל הכאב, ואני התעקשתי להתיישר. עד היום הוא לא חזר לגמרי למצבו, וגם אני מרגישה לפעמים חוסר נשימה. אז אני מזמינה את הרוקדות לבחון את הגבולות של הגוף, בתשומת לב, והתוצאות מדהימות".

השלב הבא היה ההבנה, שהיא רוצה לעבוד בעיקר עם בני הגיל השלישי והרביעי, המתגוררים בבתי דיור מוגן. "גיליתי שבכולם יש פעילות פנאי ענפה, אלא שהיא בעיקר כזו שמתמקדת בהפעלת המוח, בצד השמאלי שלו, הצד הלוגי. בגלל שהם מבוגרים יש אולי תפיסה שהם לא יכולים לזוז ושהם יכולים רק לפתור סודוקו. למען האמת, אפילו ריקודי שורות וריקודי-עם מתכתבים עם מוח שמאל, כי יש בהם חזרה על אותם הצעדים.

"אני מפעילה בעיקר את מוח ימין, שהוא יותר חופשי, אינטואיטיבי וצבעוני. הרי בסופו של דבר אין אדם שלא יודע לנוע וכל תנועה היא 'נכונה'. הרי כל אימא מערסלת את הילד שלה כבר בבטן. אני רק נותנת להם את ההזדמנות. אין לי ספק שהתנועה משפיעה על כל מעגלי החיים. אחת הדוגמאות לכך היא גבר שהגיע לא מכבר לאחת מהקבוצות שלי. בפעם הראשונה הוא הגיע אלי עם הליכון, היום הוא כבר רוקד בלי עזרים וכולו שמח. הוא ממש מחכה לי כל שבוע. אפילו אנשים עם דמנציה, בקבוצה אחרת, מתחילים לזוז ומתעוררים לחיים בזכות הריקוד".

"דרך האקרובטיקה אני מחבר בין אנשים"

"פתאום, בגיל 72, התחלתי לרקוד"

"בריקוד אני מרגישה בת 18 מחדש"

אף פעם לא מאוחר להתחיל לרקוד