"ברגע שנפתחו דלתות הארון הן נפתחו בבעיטה"

שרה סווירי, 67 מהרצליה, לסבית, פרודה מבעלה. אימא לשלושה וסבתא לתשעה. בעברה מורה לאנגלית שעברה לשוק העסקי, וכיום פנסיונרית, פעילה חברתית שמקדישה את כל זמנה ומרצה לעבודה התנדבותית בקהילה הלהט"בית.

איתי בתמונה: "נכדיי: עמר התינוק, אורי וליאור, הילדים של בתי נעה. בחרתי להצטלם עם האנשים הכי חשובים לי, וכמובן שכל נכדיי אהובים עלי באותה מידה".

על תהליך היציאה מהארון: "יצאתי מהארון בגיל 60, אחרי שכל חיי חייתי כסטרייטית. הסיפור שלי מאפיין לדעתי נשים רבות בנות דורי: נשים שהלכו בתלם ובשלב מסוים בחייהן החליטו להתחבר לחלק הזה של המשיכה לנשים, ועברו צד. מגיל צעיר מאד הבנתי שאני מתאהבת בנשים. התאהבתי בחברות שלי, במורות, ידעתי שאני שונה. גדלתי בבית של ניצולי שואה, והיה ברור לי שאני מתחתנת, מקימה משפחה, הולכת בתלם. השתקתי את החלק הזה שבי וחייתי כסטרייטית.

"בגיל 48, כשהילדים כבר גדלו והרגשתי שהזמן אוזל, החלטתי לממש את אהבתי לנשים. הכרתי מישהי שהייתה גם היא נשואה, וניהלנו קשר סודי כארבע שנים. כשהקשר נגמר, חזרתי שוב לחיים הנורמטיביים עם בעלי. בגיל 60 חזרתי לארץ משהות ארוכה בלונדון, כאשר בעלי נשאר בחו"ל. נפרדנו באופן רשמי ואני התחלתי לחפש לעצמי אהבה. התחלתי להיות פעילה בארגוני להט"בים, הכרתי נשים, היו לי קשרים עם נשים. אני חוגגת את החופש".

 חוגגת את החופש. שרה עם בתה נעה ושלושת נכדיה. צילום: רענן כהן

איך הגיבה המשפחה והסביבה הקרובה ליציאה מהארון? "בפעם הראשונה שהעזתי לממש את אהבתי לנשים בגיל 48, ילדיי ובעלי עלו על הקשר והתחילה פאניקה. הם חששו שהבית והמשפחה יתפרקו. התחילו שיחות מבוהלות, הילדים שאלו אם אני מבינה מה ההשלכות של זה. בסופו של דבר הרגעתי אותם, הבטחתי שאני מנתקת את הקשר, אבל האמת היא שהמשכתי את הקשר במחתרת. זה היה חזק ממני. בגיל 60 נפרדתי מבעלי שהבין את הרצון שלי לחיים חדשים, וסוף סוף יצאתי לחופשי. הילדים כבר היו כולם עם משפחות וילדים משלהם, והם הבינו שכל אחד צריך למצוא את האושר האישי שלו.

"היחיד שהתקשה לקבל את הפירוד היה הבן שלי. קלקלתי לו את הפנטזיה של הבית המושלם, והוא לא ממש הבין מה נכנס באימא שלו, ועוד בגיל כזה. הוא בן 41, חי בקליפורניה עם משפחה מאושרת משלו, ועדין התקשה לקבל את זה שאבא ואימא לא הולכים לישון ביחד. הלכנו לייעוץ כדי לעזור לו להפיג את הכעס. אני בתהליך של פיוס והשלמה. הבנות שלי מפרגנות. מה שכן, אני לא עושה פרובוקציות. לנכד שלי יש בר מצווה. כרגע אין לי בת זוג, אבל גם אם הייתה, לא הייתי מגיעה איתה לחגיגה".

מי אני אחרי השינוי? "אני היום מחוברת לרגשות ולהעדפות שלי. עושה מה שאני אוהבת, לומדת, מתנדבת, חוגגת את החופש. אני מרגישה שיש לי את האפשרות לממש את מה שחשוב לי. לא צריכה יותר לחיות בשקר. מגויסת לטובת אנשים שיש להם קשיים שנובעים מהמחסומים שבתוכם או מחוצה להם. בגלל ההסתגרות ושנים ארוכות של הסתרה, היה לי קשה מאד להשתחרר. תראי כמה שנים לקח לי, אבל ברגע שנפתחו דלתות הארון הן נפתחו בבעיטה. עזרה לי בעיקר קבוצת 'בשלה', שהיא סוג של משפחה ובית עבורי. שם אני מרגישה בנוח עם מי שאני באמת".

 שרה עם שניים מנכדיה. "חבל על כל רגע שאנחנו לא חיים את החיים במלואם". צילום: רענן כהן

מה ההבדל בין להיות לסבית אז והיום? "שמיים וארץ. אני נפגשת עם נשים צעירות שאין להן מלחמה פנימית, ומסתכלת בפליאה ובחיוך גדול איך הן מקבלות את עצמן. לא מהססות להגיד מי הן, לפעמים גם בלי להישאל. הן עסוקות בדברים האמיתיים - קריירה ומשפחה. לא מבזבזות אנרגיה בלהסתיר את הזהות שלהן. אני לומדת מהן המון. אני ממש מתרגשת לראות עולם חדש".

מה חסר לך כקהילה גאה בגיל השלישי? "הייתי רוצה להיות סוג של קטר בקידום פרויקטים שישפרו את איכות החיים של הקהילה הגאה בגיל השלישי. אני במגעים עם הממסד, העיריות, ועדות הכנסת ומשרד הרווחה בנושא הקמת מרכז יום לקהילה הלהט"בית בגיל השלישי בתל אביב. עדיין אין מקום ייעודי לקהילה הגאה בגיל הזהב. בטווח יותר ארוך היינו רוצים בית אבות לקהילה הגאה. המציאות היא שבתי אבות רגילים לא יסתכלו בעין יפה על שני גברים שילכו יד ביד. זה קיים בכל העולם והגיע הזמן שזה יקרה גם פה.

"הייתי רוצה שתהיה קרן לתמיכה הדדית בשעת מצוקה. בקבוצת 'בשלה' למשל יש נשים קשות יום שלא הצליחו לדאוג לעצמן לעת זקנה. הקהילה הגאה בגיל השלישי יותר פגיעה, יותר חלשה, מהססת יותר לפנות ולקבל לעזרה, בגלל אורח החיים ובגלל ההסתרה. זאת קהילה שיש בה יותר מקרים של קושי בריאותי וכלכלי ולרבים אין תמיכה משפחתית. גם כשכבר פונים, לא תמיד לאנשי המקצוע יש כלים, וגם לא תמיד הם ידידותיים לקהילה הלהט"בית. אנחנו רוצים להזדקן בכבוד".

מה היתרון בלהיות לסבית בגיל השלישי? "אין הרבה יתרונות, אבל הילדים גדלו וכבר לא הכל על הכתפיים שלך".

יש לך מסר למי שמתמודד עם אתגר דומה? "מי שבעניין אני ממליצה לה להגיע לארגון 'בשלה', יש שם המון תמיכה. כל יום שחיים בחצי קלאץ' הוא יום מבוזבז".

מוטו לחיים: "ההכרה והמודעות לזמן שהולך ואוזל מאד משחררת. אתה יכול סוף סוף להסתכל במראה, ולהגיד זה אני. ללכת עם זה עד הסוף. לחגוג את האמת שלך בלי להסס כי הכל עובר, וחבל על כל רגע שאנחנו לא חיים את החיים במלואם".

לפרויקט גאווה 2017 - גילאי 60+ של מוטק'ה  

היכרויות במוטק'ה: בימים הקרובים תיפתח אפשרות לחברים ולחברות באתר לחפש בני זוג מאותו מין למטרות רומנטיות.