"הבנתי שאני על כיסא גלגלים לא נשארת"

גם עם שתי רגליים בריאות, קשה להדביק את הקצב של ענת יהלום בת ה-62. היא אמנם עברה פציעה קשה כחיילת במלחמת יום כיפור ונותרה נכה וכואבת, אבל היום היא דוהרת במרוץ בלתי פוסק למצות את החיים, ולחלוק עם אחרים את התובנות שצברה בדרך.

בהרצאתה "לקום אל החיים – סיפור חיים ארצישראלי", שתישא בכנס גולשות מוטק'ה ב-24.3 לרגל יום האישה הבינלאומי, יהלום מגוללת את סיפורה ההרואי - המתחיל בפציעה, וממשיך לחיים מלאים כולל הקמת משפחה, קריירה מקצועית, פעילות ציבורית ואפילו עיסוק בספורט תחרותי. הנפילה, על פי יהלום, היא חלק מההצלחה, ואחרי הבכי והתסכול מגיעה התקווה. "צריך להציב חלום, לתלות כוכב בשמיים ולכוון את המבט אל האור", היא אומרת, "גם בימים חשוכים".

יהלום מתגוררת בכפר סבא, אבל נולדה וגדלה בקבוצת כנרת וחלק מילדותה בילתה בפריז, שם שהו הוריה בשליחות של המוסד. את לימודי התיכון עשתה ב"בית ירח" בעמק, אבל על בחינות הבגרות החליטה לפסוח. היא שכנעה את הוריה לחתום על הסכמה לגיוס מוקדם, ונשלחה לשירות קדמי בתעלת סואץ בחטיבת שריון, כמפקדת של חיילות ומנהלת לשכת המפקד.

רק שאז פרצה מלחמת יום כיפור. התקיפה האווירית המצרית המסיבית שפתחה את המלחמה, תפסה אותה במבנה הפיקוד, שספג פגיעה ישירה והתמוטט על יושביו. מי שלא נהרג, נפצע. היא הייתה מאלה ששרדו, אבל נפצעה קשות. "חטפתי על הראש", היא נזכרת. "הכול סביבי התמוטט, אבל מה שפגע בי בעיקר היו רסיסים והדף". רק שש שעות אחרי הפציעה, נחתה בחדר המיון בתל השומר. "הגעתי לשם מפרפרת בין חיים למוות. כבר רצו לוותר עלי, אמרו שלא אעבור את הלילה".

למרות מצבה הקשה, ענת זוכרת כל רגע. "הייתי מאוד מטושטשת ועייפה, היו לי כאבים איומים בכל הגוף וצמא מזעזע. הגוף היה מרוסק, הרגל השמאלית הייתה תלויה על בלימה. חיברו אותי למורפיום ולכל מכשיר אפשרי. בימים הראשונים לא היה ברור אם אשרוד".

"החלטתי להיאבק על כל יום מחדש"