"ההתנדבות נותנת לי עוד משמעות לחיים"

"לא ידעתי שיש כל כך הרבה אנשים שחיים לבד, בבדידות נוראית", אומר גבריאל בן צור (57) מרמת גן, שלפני שנתיים הצטרף לתוכנית "נפגשים" של מכבי, המפגישה מתנדבים עם מבוגרים בודדים. בן צור, אב לארבעה ילדים וסבא לשלושה נכדים, עבר לפני שנתיים וחצי תאונת דרכים קשה, ממנה יצא עם פגיעת ראש קשה, ששינתה את חייו מהקצה לקצה. זה בא לידי ביטוי בבעיות קשב וריכוז, בעיות זיכרון, דיבור, בעיות קוגניטיביות ונפשיות. עד התאונה היה סוכן מכירות של אביזרי חשמל לרכב. "אני גרוש ואני די לבד בעניין", הוא אומר, "אני נשמע ונראה אדם רגיל, אבל אף אחד לא יודע מה מסתובב לי בראש. פגועי ראש קצת שקופים. אני לא נוהג כבר שנתיים וחצי, יש לי חרדות. התחלתי לחפש מה אני עושה עם עצמי. קיבלתי הרבה עזרה בדרך אל השיקום ותוך כדי, ורציתי לתת בחזרה. הגעתי דרך התוכנית של מכבי אל מבוגר ערירי בשם אבי אברהם. אני עוזר לו והוא עוזר לי".

איך אתה עוזר לו?

"אנחנו נפגשים פעם בשבוע בבית שלו, מדברים. הוא מספר לי בדיחות ואנחנו צוחקים. מסדרים ניירת אם צריך. אני עוזר לו לסדר את התרופות, לפעמים מתלווה אליו לרופא או לסופרמרקט. שעה כמעט תמיד הופכת לשעתיים. יש לו אותי ואני בשבילו, כשהוא צריך בלי קשר למפגש הוא מרים לי טלפון. אין לו כמעט אף אחד בעולם, אין לו משפחה. עכשיו יש לו תחושת ביטחון כשיש מישהו".

מה זה נותן לך?

"כשהוא אומר שהוא שמח שהגעתי אני מתרגש. כשהוא מבקש שאגיע שוב, זה נותן לי תחושת ערך וגאווה שאני עוזר למישהו. זה לא מובן מאליו. החיים שלי היו בעיקר עבודה-בית, בית- עבודה. יש לי זמן ויש לי יכולות ואני שמח שההזדמנות הזאת נפתחה בפניי. כשעבדתי לא כל כך ראיתי מה קורה מסביב. יש כל כך הרבה אנשים שזקוקים לעזרה".

לא מעט מחקרים נכתבו על הקשר בין התנדבות למען הקהילה ואיכות החיים. אנשים שמתנדבים לזמן ארוך סובלים פחות ממחלות לב, יתר לחץ דם, סוכרת. עבודה התנדבותית מפחיתה לחץ ודיכאון, עוזרת להתגבר על תחושת בדידות ונותנת תחושת שייכות וערך עצמי. את הדס קאן (57) מכוכב יאיר הכרתי מעבודת הקודש שעשתה במשך שנים למען בעלי חיים. לפני שנתיים התחילה לעזור לחיילים בודדים בעיקר אחרי שחרורם. וכשאומרים לעזור הכוונה היא הכל - היא דואגת למלא להם את הבית בכל טוב, מריהוט ועד סירי אוכל. חלקם כבר הפכו בני בית, מגיעים אליה לארוחות שישי ומוצאים אצלה אוזן קשבת.

גבריאל בן צור (מימין) עם אבי אברהם, צילום באדיבותו

"עשינו לחיילים בית בהפתעה, ריהטנו וסידרנו אותו לגמרי"

"רציתי להיות שם בשביל החיילים הבודדים". הדס קאן, צילום באדיבותה

"חשוב שידעו שאני פה ויש למי לפנות בכל נושא. גם בעניין של חיפוש עבודה" היא אומרת. קאן אמא לשני בנים. יחד עם בעלה יוסי היא מאמנת זוגות ויחידים, מדריכת מאמנים ומטפלים בגישת "תרפיית המפגש". "כשהם שוכרים דירה אין להם ממש שום דבר", היא אומרת, "את המיטה לקחו מהרחוב, אין תנור, אין מקרר, אין מכונת כביסה. אני מאמינה שאדם צריך בית שמח, במיוחד כשאתה חייל בודד לבד בארץ. רציתי שיהיה להם בית שכיף לחזור אליו, שיש רהיטים ואוכל. יש לי תמיד במקפיא אוכל שבישלתי".

למה בחרת לעזור לחיילים בודדים?

"חשבתי לעצמי מה אני עוד רוצה לעשות בחיים, איך אני יכולה לעזור. אני יודעת שאני אמא טובה, יודעת מתי לשחרר, מתי להיות עוגן. חשבתי על חבר'ה צעירים שנמצאים לבד, בלי הורים. הם נמצאים בגיל מאד חשוב בחיים, גיל שבו הם עדיין יכולים לבחור מה תהיה ההוויה שלהם, איזו תפיסת עולם לגבש. רציתי להיות בשבילם".

קאן, שגם מעצבת בתים להנאתה, התחילה דרך הפייסבוק להגיע אל החיילים הבודדים. רובם הגיעו לארץ לבדם להתגייס, רבים מהם מזמן עברו את גיל הגיוס. לאט לאט בנתה רשת מתנדבים ומתנדבות בוואטסאפ. "זה לא יאומן איזו היענות יש", היא אומרת, "זה מרגש אותי כל פעם מחדש. בלי הרשת הזאת זה לא היה קורה. הייתה קבוצה של חיילות בדירה באשדוד, ותוך זמן קצר 15 מבשלות מאשדוד מילאו להן את הבית בכל טוב. מאד חשוב לי שהדברים שתורמים יהיו באיכות טובה, לא ספות מוכתמות שאנשים זורקים".

מה את מקבלת מהקשר הזה?

"אני נותנת עוד משמעות לחיים שלי, ומקווה שגם משמעות לחיים של אחרים. הכל אולי התחיל במכונת כביסה, אבל הקשרים לפעמים הופכים מאד עמוקים. הם מספרים לי דברים שלא סיפרו לאף אחד אחר. כשאני מקבלת הודעות 'אנחנו מתגעגעים, אפשר לבוא'? זה מרגש אותי מאד".

מה הסיפור שהכי ריגש אותך?

"יש אינסוף, אבל אני לא יכולה לספר, כי הדבר הכי משמעותי זה שהם יודעים שהם יכולים לספר לי הכל וזה יישאר אצלי. יום אחד הגענו לדירה ריקה לגמרי של חיילים בודדים. אחד היה בחופשה בחו"ל אצל ההורים, אחד היה בבסיס סגור והשלישי היה במילואים. הם השאירו לי מפתח ויוסי ואני עשינו להם דירה בהפתעה. ריהטנו הכל. כולל כלי מטבח, מגבות, מקרר, מכונת כביסה, מייבש, תמונות על הקיר. הם עד היום מודים לנו על תחושת הבית הנפלאה שיש להם. אלה חבר'ה מקסימים שמשמעותי לעזור להם".

נשים סורגות למען הקהילה

יצאה לפנסיה וחיפשה מה לעשות עם עצמה. פני אלוש, צילום באדיבותה

קבוצות של נשים מתנועת של"מ (שירות לאומי למבוגר)  של החברה למתנ"סים נפגשות באזורים שונים ברחבי הארץ לסריגה משותפת. כובעי צמר לפגיות בבתי חולים, כובעים וצעיפים לקשישים וניצולי שואה, כדורי צמר לגנים עם צרכים מיוחדים ועוד. נשים ערביות ודתיות, חילוניות ודתיות, כולן ביחד. פני אלוש (59), אמא לחמישה ילדים וסבתא לארבעה נכדים,  היא אחת מאותן נשים נפלאות. אלוש,  פנסיונרית של משרד החינוך, חיפשה מה לעשות עם עצמה עם היציאה לפנסיה. "פתאום יש עודף זמן", היא מחייכת. חברה סיפרה לה על המתנ"ס של של"מ. מכיוון שהגיעה מהחינוך הפכה מיד לרכזת מתנדבים, והתנדבה בעצמה לפעילויות שונות כמו הקראת סיפורים בבתי ספר ובישול לחיילים בודדים. לפני שנה התחיל מיזם "סורגים לקהילה", ואלוש הצטרפה. "אנחנו נפגשות פעם בשבוע וסורגות ביחד", היא מספרת. "אנחנו בוחרות מה לסרוג ולמי. הפרויקט הראשון שסרגנו היה כובעי צמר שחורים לחיילי מודיעין. הם מאד התרגשו".

מה את אוהבת בפרויקט הזה?

"את האווירה ואת התרומה. אנחנו בערך 50 נשים, כולן מבוגרות. כל פעם מישהי אחרת מביאה כיבוד. בפברואר השנה התמקדנו בעובדי התברואה של השיכון שלנו במזרח נתניה. החלטנו לעשות להם יום כיף ולהודות להם על פועלם. הנשים הביאו אוכל, שתייה ועוגות. העובדים מאד התרגשו, חלק ממש בכו. הם אמרו שמעולם לא קיבלו כזה כבוד. סרגנו להם כובעי צמר בכל הצבעים. אני ממש נפעמת מהתרומות של הנשים מסביב, זו גאווה גדולה. עכשיו בקיץ אפשר יהיה לסרוג תכשיטים ושטיחים".

מנטור לחיים לנערים בסיכון

מלווה ומשמש מנטור לנער בסיכון. גיל קסטל, צילום באדיבותו

במשך זמן רב רצה גיל קסטל (64) לתרום לקהילה, אבל לא ידע בדיוק איך, עד שהבין שהתשובה נמצאת ממש מולו. כפר הנוער רמת הדסה לנוער בסיכון (כיתות ז'-יב') נמצא 500 מטר מביתו שבקרית טבעון. קסטל, אב לארבעה וסב לשישה, בעל עסק לשילוט חוצות, החליט לבדוק מה יוכל לעשות שם. היום הוא משמש מנטור של חניך מרמת הדסה, בפרויקט המנטורים אחד לאחד של ''הרוח הישראלית". במסגרת הפרויקט מצמידים מתנדב לנער/ה אחד/ת, בדרך כלל גבר לנער ואישה לנערה, ומלווים אותם מתחילת י"ב דרך הצבא, ולעיתים גם אחרי.

"ארגון הרוח הישראלית הבין שהנערים נמצאים בכפר בסוג של גן עדן", אומר קסטל, "שומרים על משמעת, שומרים על גבולות, יש אוכל. הבעיה מתחילה כשמסיימים י"ב ויוצאים הביתה. לפעמים יש להם כמה חודשים עד הגיוס והם נופלים לשתייה, לסמים, למעצרים. המטרה היא ללוות אותם בתקופה הזאת. הכירו לי את דניאל, נער ממוצא אתיופי מקרית אתא".

איך התקרבתם?

"השנה הראשונה הייתה קצת מביכה. לא היה בינינו שום דבר משותף. לאט לאט התקרבנו. יש לו משפחה נהדרת, אנשים טובים שעובדים קשה לפרנסתם. אבא שלו עובד בסופרמרקט ואמא שלו עובדת בניקיון. הם לא כל כך מבינים את המציאות הישראלית. דניאל התלבט אם ללכת קודם למכינה קדם צבאית. לקחתי אותו למכינות, עשינו טבלה של יתרונות וחסרונות. מאד התרגשתי שהוא פנה דווקא אלי לייעוץ. בסוף הוא נרשם לאחת המכינות. היו לא מעט בעיות בדרך - אנשים חדשים, חוקים חדשים. הצלחנו ביחד עם מדריכי המכינה לשמור שלא יכשל".

קסטל היה נחוש בדעתו לעזור לדניאל, שהחליט שהוא רוצה להתגייס ליחידה קרבית. זה לא היה קל, הוא בכלל היה בתת משקל, אבל אין דבר העומד בפני הרצון. "הצלחנו לקבל שקילה מחודשת בלשכת גיוס", מספר קסטל, "אחרי שנה של עבודה. הוא העלה 3 קילו. תוך כדי טירונות כללית הוא לא הפסיק ללחוץ על קציניו שהוא רוצה ללכת לקרבי, ובסופו של דבר אחרי הטירונות הרגילה החזירו אותו למיון מחדש לקרבי. מנובמבר הוא באימון מתקדם בגולני".

מה היה השלב הכי קשה?

"כשהיה יוצא הביתה, יוצא לרחובות, מעשן ושותה. היו משברים גדולים, המון בעיות משמעת. פחדתי שיפול. אני שמח שהיה לו כוח להתרומם. בשום רגע לא חשבתי מה אני צריך את זה, אבל מדי פעם שאלתי את עצמי אם אני מסייע לו והאם באמת הוא צריך אותי. לא משנה מה קורה אני תמיד עונה לו, תמיד נמצא בשבילו. אני נקודה יציבה".

מה נותנת לך ההתנדבות הזאת?

"המון. הפעם הראשונה שהרגשתי שיש לי משמעות בחייו הייתה כשפנה אלי לעזור לו עם המכינה. זה היה סימן מבחינתי שהוא סומך עלי. הוא בחר במשימה קשה, ללכת לגולני, ולא ויתר עד שקיבל את מה שרצה. אני גאה בו מאד".

על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2018 התנדבו כ-1.1 מיליון ישראלים בקרב בני 20 ומעלה. אם אתם עדיין לא שם ושוקלים את הרעיון, תנו לעצמכם מתנה ובחרו את ההתנדבות שתמלא אתכם ותעניק משמעות נוספת לחייכם ולחיי אחרים.

* לאחר פרסום הכתבה נודע לנו למרבה הצער כי אבי אברהם, הקשיש שאצלו התנדב גבריאל בן צור, הלך לעולמו. יהי זכרו ברוך.

הקושי מתגמד לעומת תחושת הנתינה

האנשים שמצילים חיים ב-20 דקות 

המכורים להתנדבות: "זו סיבה לקום בבוקר"