"היה לי ברור שאתרום את השיער שלי לחולת סרטן"

לתרצה וייזר בת ה-71 יש רעמת שיער שיבה מרהיבה, בגוונים טבעיים ונפלאים. המחשבה לתרום אותו לא עלתה בדעתה. עד שיום אחד לפני עשר שנים, בעודה יושבת בחדר ההמתנה בבית החולים שם אושפז בעלה לא מעט,  פנה אליה רופא צעיר, ושאל אם חשבה פעם לתרום את שיערה הנהדר לחולות סרטן. וייזר לא חשבה פעמיים. "אמרתי לו שלא חשבתי על זה אף פעם, אבל אין לי שום התנגדות לתרום את השיער", היא מספרת. "זאת הייתה אחת ההחלטות הקלות והבהירות ביותר שקיבלתי בחיי". מאז, כל שנתיים וחצי היא אצל הספר שלה. הוא שוזר את שערה לצמה עבה, גוזר, וזו נשלחת היישר אל עמותת "זיכרון מנחם", שמכינה ממנה פאה. בשביל וייזר זה בילוי קצר במספרה, בשביל חולת סרטן מבוגרת שאיבדה את שיערה כתוצאה מטיפולים כימותרפיים, זה עולם ומלואו.

"הדלאי לאמה אמר 'המטרה המרכזית שלנו בחיים היא לעזור לאחרים. ואם אתה לא יכול לעזור להם, לפחות אל תפגע בהם'", אומרת וייזר בחיוך. "יש לי שיער בריא מאוד שגדל מהר. אף פעם לא צבעתי אותו. בתרומה שלי אני עושה משהו טוב עבור מישהו אחר, זה חשוב לי  ונותן לי הרגשה טובה, ואני שמחה שיש באפשרותי לתת. זה אושר גדול".

וייזר גרה בדיור מוגן באחוזת פולג, לשם עברה בגיל 65 כשבעלה האהוב לארי, שהיה דיפלומט בשגרירות ארה"ב, חלה. "הוא התחיל לאבד ראייה, ואני עדין עבדתי ולא רציתי שיהיה לבד", היא מספרת. "גילו לו גידול בראש לפני 21 שנה. זה היה גידול לא ממאיר, אבל הוא היה מחובר לגזע המוח ותפס את כל העצבים. בסופו של דבר לארי נפטר לפני שש שנים, ממחלה בשם גופיפי לוי. זה דומה לפרקינסון אבל זה לא, דומה לדמנציה אבל לא, דומה לניוון שרירים אבל לא. התאים מאחורי העין מתים, והמוח לא מסוגל לתרגם. הוא היה רואה אותי בעין אחת על התקרה, ובעין שניה אני על הרצפה. היו לו הזיות, היה לא קל. ארבע שנים אחרי שלארי נפטר התחלתי להתרגל לזה שאני לבד, שזה המצב ושאי אפשר לשנות דבר".

"כשאני מסתפרת אומרים לי שזו מצווה, וכך אני מרגישה"

מעולם לא צבעה את השיער. תרצה וייזר, צילום באדיבותה

אישה מלאה באנרגיות וייזר,  נוסעת לאין סוף טיולים אתגריים. "אני סובלת ממחלת הנסיעטיטי", היא צוחקת, "הייתי בקוטב הצפוני, קפצתי בבגד ים למים בטמפרטורה של מינוס 1.8 מעלות. באנטארקטיקה עשינו קמפינג בחוץ וחפרנו מקום לישון נגד הרוחות. הלכנו המון ברגל על קרחונים, בקוסטה ריקה עשיתי אומגה. עשיתי גם טרזן אבל אני קוראת לזה ג'יין:  עולים על מגדל עם רתמה, שולחים אותך עם החבל כמו נדנדה בגובה 50 מטר. כולם אומרים לי שאני משוגעת".

איך הייתה החוויה לתרום שיער בפעם הראשונה?

"לא הייתה לי בעיה בכלל. זה היה מאד מרגש לדעת לאן השיער הולך. בפעם הראשונה שתרמתי, השיער הגיע עד מתחת לחזייה בגב. עושים צמה, חותכים מעל הגומייה וזה הכל. לפעמים אני מסתפרת אחר כך קצוץ ולפעמים קארה. כשאני חוזרת מהמספרה התגובות הן בעיקר בסגנון 'למה הסתפרת? חבל, זה היה כל כך יפה'. כשאני מספרת שהסתפרתי כדי לתרום התגובות משתנות: 'עשית מצווה', הם אומרים. וככה אני מרגישה".

יצא לך לפגוש חולת סרטן שזקוקה לפאה?

"לא. אבל אני מכירה נשים שיש להן פאות כי השיער הפך דליל. לא הייתי רוצה לפגוש מישהי שחלק משערי על ראשה. אני חוששת שזה היה מביך אותה".

לא חשבת מעולם לצבוע את הלבן?

"היה לי שיער שחור גלי, ראש מלא שיער. כשבעלי חלה לראשונה הייתי בת 45, השיער שלי נשר בכמויות, ומה שצמח - צמח לבן. בהתחלה חשבתי לצבוע, אבל הספר אמר לי שצבע שיער כזה הוא לא צובע".

"הפאה מחזירה לאישה את הביטחון"

לימור לבנת תורמת את שיערה (מגיל 6!) לעמותת "פאה לכל אישה". בתמונה לצד אופיר לוי מהעמותה, צילום באדיבותו

"זיכרון מנחם", העמותה שאליה שולחת וייזר את תרומת שערה, היא אמנם עמותה לטיפול ילדים ונוער חולי סרטן ובני משפחותיהם, אבל מפעל הפאות שלהם נותן שירות לכל הגילים.  חיים ומירי ארנטל יסדו אותה לזכר בנם שנפטר מסרטן, והשנה זכו בפרס ישראל למפעל חיים על פועלם המקודש. חיים ארנטל מכיר היטב את המצוקה של איבוד השיער עבור נשים. אשתו מירי גם מכירה את רובן באופן אישי. "יש מצבים שברגע שמודיעים לאישה שהיא חולה, היא קודם כל רוצה לדעת איך תכסה את שערה", הוא אומר. "לפני כמה שבועות הגיעה אלינו אישה מבית חולים שערי צדק. היא עדיין לא ידעה את כל הפרטים על מחלתה, אבל הייתה בפניקה מהאפשרות שתאבד את שיערה. בסופו של דבר התברר שאפילו לא תזדקק לנו, שהטיפולים יהיו ביולוגים והשיער יישאר.

"השיער הוא צלם אנוש, זה חלק מאיתנו. כמו עין או אף או כל איבר אחר. נראה כאילו שהדבר השולי ביותר שקשור לרפואתה של חולת סרטן במצב מתקדם, הוא עיצוב השיער או מצב הטיפוח האישי שלה, אבל בפועל זה עובד בדיוק להיפך! תחזירו לחולה את היופי שלה, את הפנים, את הזהות והחן שלה, ועשיתם איתה דרך משמעותית אל הריפוי הפיזיולוגי. הפאה מחזירה את הביטחון, נותנת אפשרות לחזור לחיים בלי שינוי דרמטי,  בלי מבטים מרחמים של אנשים. רוב החולים לא רוצים שיקטלגו אותם כמסכנים. השיער הוא חלק מהנשיות, חלק מהאישיות. יש נשים שאומרות לי שהן עומדות מול המראה ומרגישות עירומות, בלי שיער, לא רוצות לצאת מהבית. זה לא רק משמעותי, זה מאד משמעותי. היום פאה עולה בשוק בין 10-15 אלף שקל. כשמישהו במשפחה חולה, יש אין סוף לעלויות. הפאות דרך העמותה הן חינם. הנשים מקבלת אותן עם המון אמפטיה וחיבוק. זה תהליך עם הרבה כאב ובכי".

מה צריך כדי לתרום שיער לחולת סרטן?

"שיער בריא, באורך של לפחות 30 סנטימטר. גם שיער צבוע הולך. כל אחד ואחת יכולים לתרום, מלבד נשים ששיערן עבר הליך כימי של החלקה או תלתול. אבל גם שיער כזה אפשר לתרום, בתנאי שעברו שלוש שנים".

לנשים מבוגרות קשה יותר לאבד שיער?

"כן. אדם צעיר מסתכל אחרת על החיים. מישהי שהיא אמא או סבתא מתמודדת עם משהו הרבה יותר קשה ממישהו צעיר שעדיין אין לו משפחה. הן מגיעות אלינו עם קושי אמיתי, אולי זה המקום הראשון שבו הן יכולות להתפרק. כשאישה מחייכת מאוזן לאוזן חמישה ימים אחרי שבישרו לה שהיא חולה בסרטן, זה ממלא אותנו אושר".

"קורא לכל בעלי השיער הלבן והמאפיר לבוא ולתרום"

"הליך מאד פשוט לתורם, עולם ומלואו לדימוי העצמי של המטופל".תרצה וייזר עם השיער לפני התרומה, צילום באדיבותה

בעבר היה פחות צורך בתרומות של שיער שיבה. היום זה כבר טרנד אופנתי לא לצבוע ולהשאיר את השיער כסוף, ואולי זאת גם הסיבה שיש יותר ביקוש לפאות שיבה. "זה לא רק  בגלל הטרנד", אומר אופיר לוי, דובר בית חולים קפלן ודובר בהתנדבות של עמותת "פאה לכל אישה", הכוללת מספרות בבתי חולים ובית מלאכה לעיצוב פאות. "בשל עלייה בתוחלת החיים נשים מגלות שהן חולות בסרטן גם בגילים מבוגרים, 70 או 80. הן מאבדות את שיערן ורוצות שחזור של השיער שהיה להן.  בשנה האחרונה עלה באופן משמעותי הביקוש והצורך בשיער לבן. אנחנו ממש יוצאים בקריאה לנשים עם שיער שיבה לבוא ולתרום. אגב אין גיל לשיער. ראיתי כמה תרומות של נשים שיש להם צמות מהאמא והסבתא ששמרו במשך שנים. לימור לבנת תרמה לנו שיער שלה מגיל שש".  

לא במקרה עוסק לוי בהתנדבות דווקא בתחום הזה. אמו נפטרה ממחלת הסרטן כשהיה בן 19, והוא זוכר היטב איזו משמעותית הייתה עבורה הפאה. "היא הייתה צריכה להשיג המון כסף כדי לרכוש פאה שעלתה אז 8,000 שקל", הוא מספר. "אני זוכר את האושר שלה כשהצליחה לקנות אותה. בזכות הפאה היא יצאה מהבית והמשיכה לעבוד. היום בעזרת הפאות נשים ממשיכות לתפקד. כשאני נכנס לבית המלאכה שלנו ליצור פאות, אני מרגיש שאני ניכנס לבית כנסת. לא פחות מזה. ראיתי מה הפאה עשתה לאמא שלי. שיער שאובד לאישה הוא מקור כוח. בשבילי היום העבודה כדובר בית חולים וההתנדבות בעמותה זה סגירת מעגל. הבת שלי תרמה שיער כשהייתה בת עשר, כמתנת יום הולדת לעצמה".  

את העמותה יסד אלי בן זיקרי, שחוה את המחלה על גופו ונפשו והיה נחוש בדעתו לעזור.  "ממש חשוב לקרוא לכל בעלי השיער הלבן והמאפיר לבוא ולתרום. גברים ונשים", מסכם לוי, "אנחנו גם שוזרים פאות וזקנים לגברים. זה הליך מאד פשוט עבור התורם, ועולם ומלואו לדימוי העצמי של המטופל".

הזמרת שמעירה חיילים מתרדמת

ממנהל מכירות לליצן רפואי

יום המעשים הטובים: גולשי מוטק'ה למען הקהילה

הצטרפו לקהילת ההתנדבות של מוטק'ה!