"כל אחד יכול ליצור, גם מי שיש לו ידיים שמאליות"

לפני כמה עשרות שנים, כשהייתי תלמידה בבית ספר יסודי, פעם בשבוע חילקו את הבנות והבנים לשתי קבוצות בשיעורי מלאכה. את הבנות לימדו תפירה, רקמה, אריגה וקליעת סלי קש. עד היום יש לי באיזה מקום חצי סל שלא סיימתי. את הבנים לימדו נגרות. בתיה עוזיאל ז"ל הייתה האורים והתומים עם 300 פרקים של שיעורי יצירה בטלוויזיה הלימודית. אז מלאכת יד לא נחשבה אומנות. "אצל הרבה אנשים אומנות שימושית נחשבת למשהו שטחי, פשוט, נחות. הגיע הזמן להאדיר את תחום מלאכת היד ולתת לו את המקום הראוי", אומרת קלרה קיכל, 70, שמפיקה בעצמה בפעם הרביעית את האירוע השנתי לאומנות שימושית, המתקיים במשך שלושה ימים, 3-5 בפברואר, במלון "עדן אין" בזיכרון יעקב.

קיכל, אמא לשלושה וסבתא לארבעה, עוסקת שנים רבות באומנות "מעשה בטלאים". עבודות שלה הוצגו במוזיאונים, עבודת טלאים שלה על ירושלים הוצגה בגלריה בניו יורק. ב-2010 היא נבחרה לשמש יו"ר האגודה הישראלית למעשה טלאים, תפקיד שאותו מילאה במשך ארבע שנים. "בילדותי לא אהבתי מלאכת יד, אני משערת שבגלל שאמא שלי הייתה רכונה על מכונת התפירה כל היום. היא תפרה את הבגדים שלי ושל אחיותיי", מספרת קיכל. "אחרי מלחמת ששת הימים נפתח השוק בירושלים העתיקה. שפע הבדים הצבעוניים עורר בי חשק ללמוד לתפור, לשמחתה של אמי. מעולם לא חשבתי שמלאכת יד יהפוך לחלק כל כך עיקרי של חיי, שיהפוך גם למקצוע. יום אחד הלכתי עם חברה לשלום שאול, שהיה קורא בכף יד. הוא אמר לי 'בגיל 28 תתחילי להתעסק באומנות. לא רק תצרי, גם תעסקי בזה'. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. המשכתי בחיי, סיימתי תואר במקרא וספרות, התחתנתי, וממש בגיל 28 כשהייתי בהריון הראשון, חברה שלי שכנעה אותי לבוא אליה הביתה, שם התכנסו כמה נשים פעם בשבוע ללמוד מעשה טלאים. הוקסמתי והתמכרתי. כל דקה פנויה עסקתי בזה".

"שמעטה? ממש לא"

מלאכת יד של יצירת פרחים מגרביונים. צילום באדיבות האירוע השנתי לאומנות שימושית 2020

מה יש באומנות מעשה הטלאים?

"אפשר לעשות הכל מטלאים. יש דגמים מסורתיים, יש דגמים אומנותיים, זה עולם ומלואו. אנשים אומרים 'מתעסקת בשמעטה'. ממש לא".

איך אמא הגיבה לעיסוק שלך?

קולה של קיכל נשבר. "אמא שלי נפטרה לפני 25 שנה. בתקופה שהתוודעתי למעשה טלאים אמא שלי עברה ניתוח ברגליים, היא עברה לגור אצלי במשך שלושה חודשים ולימדתי אותה מעשה טלאים. הייתי מאד קשורה אליה והיא הייתה שותפה מלאה. עשינו ביחד עבודה גדולה בשם 'מלב אל לב'".

כאוהבת טיולים מושבעת עברה קיכל קורס מלווה קבוצות לחו"ל, וניסתה לשלב בין שתי האהבות הגדולות בחייה. לאט לאט הטיולים שהדריכה קיבלו דגש אומנתי, וכל שנתיים הוציאה קבוצה לכנס של מעשה טלאים במקום אחר בעולם.  "מעשה טלאים זאת נישה מאד מצומצמת בתוך עולם האומנות השימושית", היא אומרת. "שמתי לב שתל אביב תמיד מלאה בשלטים עם הזמנות לאומנות פלסטית, ציור, איור, רישום ופיסול. אף פעם אין שלט שמזמין אנשים לראות יצירה של תפירה או סריגה. החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לרומם את אומנות מלאכת היד. נסעתי לכנסים דומים בצרפת ובאנגליה, ולפני ארבע שנים הפקתי את האירוע הראשון בארץ. יותר ויותר אנשים מוצאים סיפוק ביצירה, ומעבר לזה, מדובר במפגש חברתי. זה מחמם את הלב. יש שלוש אחיות דתיות מגוש עציון שהאירוע של מעשה טלאים הוא המפגש השנתי שלהן. הן ישנות בחדר אחד ויש להן שני לילות לעצמן. בשנה שעברה הגיעה אם עם שתי בנותיה ונכדתה. לפני כמה חודשים נפטרה האם, ובנותיה רוצות להמשיך את המסורת והשנה הן יגיעו עם הנכדה".  

מה יש באירוע הזה?

"קודם כל הוא נועד להלל, לרומם ולפאר את מלאכות היד. מדובר בשלושה ימים עם 23 סדנאות, מופעים והרצאות, כמו למשל על גילוף בירקות ופירות, זוג שיוצר עפיפונים מבדים ומעשה טלאים. בין הסדנאות יש אריגה על ארגזים, יצירת פרחים מגרביונים, רקמה על טול, פיסול ברשת מתכת ובחוטי ברזל, תכשיטים מבדים ממוחזרים וחרוזים וצילום בסמארטפון. הרעיון הוא לבוא לחוויה. כמו שנוסעים לפסטיבל באילת או לכנס בים המלח, מגעים לכאן אנשים שרוצים לחוות במשך שלושה ימים את אומנות מלאכת היד. לפגוש אנשים, לטעום סדנאות, לשמוע הרצאות, להיחשף לרעיונות חדשים. הרעיון הבסיסי הוא חופשה שכוללת יצירה. אפשר להירשם בנפרד לסדנאות. ביום השני יערך במקום יריד מהצוהריים עד הערב - במה ליוצרים במלאכות יד שבאים למכור את היצירות שלהם. ויהיו גם שני דוכנים עם חומרי יצירה שונים, פתוח לקהל הרחב ללא תשלום".

"היצירה גורמת לי נחת ושקט נפשי"

דליה אהרונוב ומסגרת המוזיאקה שיצרה, צילום באדיבותה

רוב המגיעים לאירוע הן נשים בכל הגילים, כשהממוצע הוא 40 פלוס. המבוגרת בחבורה היא  דליה שחל בת ה-84, שמקפידה להגיע בכל שנה באוטובוס מקיבוץ עין גדי. אמנם במשך 50 שנה הייתה מנהלת חשבונות, אבל תמיד עסקה בעבודות יד, בעיקר רקמה ותפירה. "אמא שלי לימדה אותי לסרוג ובת דודה שלה לימדה אותי לרקום", מספרת שחל. "עד היום יש לי מפות רקומות. עשיתי את זה שנים ויום אחד הפסקתי, בלי סיבה. אני לא יכולה לשבת ולא לעשות שום דבר בידיים, אני חורזת חרוזים. בכנס בשנה שעברה הבאתי עבודות שלי, קיבלתי המון מחמאות אבל אנשים לא קנו".

אל הכנס הגיעה שחל ממש במקרה. כלתה פגשה מישהי שראתה בדירתה את עבודותיה של שחל, ונפעמה לגלות כמה הן דומות לעבודותיה. "כלתי חיברה בין שתינו, ומאז אנחנו אחיות חברות בלב ונפש. היא זאת שהביאה אותי לכנס. גיליתי שם המון מלאכות יד שאני לא מכירה", מספרת שחל. "למדתי סריגה טוניסאית מיוחדת אצל 'הלוחשת לחוטים'. סרגתי לי אפודה, כריות וכפפות. יצרתי פסל מחוטי ברזל. זה גורם לי נחת ושקט נפשי".  

דליה אהרונוב, 81, שהייתה המורה של קיכל ביסודי, ממש לא העלתה בדעתה שמלאכת יד תעניין אותה. "כשלמדתי בכיתה ה' תפרנו מכנסי התעמלות, אלה עם הגומי למטה. מעולם לא גמרתי אותם. כשלמדנו לתקן גרביים לא הייתי טובה בזה. אמא שלי אמרה 'איך תתקני את הגרביים של בעלך'? אמרתי לה 'אני אזרוק את הישן ואקנה חדש'", צוחקת אהרונוב. כשיצאה לפנסיה מעולם ההוראה, גילתה עולם חדש: את החרוזים.

"הלכתי לחוגים, רציתי להיות עסוקה ולהכיר אנשים חדשים בפנסיה", היא מספרת איך הכל התחיל. "קלרה סיפרה לי על הכנס הראשון, שמחתי להצטרף, ומאז כל שנה אני שם. בכל אירוע אני נרשמת לסדנאות של יצירות שלא עשיתי מעולם. עשיתי עבודת מוזאיקה, השנה נרשמתי לפיסול ברשת. אני מגיעה לשם לבד, ויש אווירה של עזרה הדדית ועידוד ליצירה. הכרתי אנשים חדשים, שאני אמנם לא נפגשת איתם מחוץ לכנס אבל מחכה בקוצר רוח לפגוש אותם בכנס הנוכחי. בשנה שעברה הבאנו בגד ישן, הוספנו, שינינו והוא הפך לחדש ושימושי. יש משהו מאוד מרגיע בעבודה בידיים. קודם כל בגיל שלי אני עוד מסוגלת לעשות דברים בידיים, ליצור, לחשוב. נחשפתי להתנהגות של צבעים וחומרים שונים. זה ממש מעניין. אני יושבת על הכורסא בבית ומסתכלת בהנאה על מסגרת המוזאיקה שלי".

"יש אנשים שמגלים את האומן שבתוכם בגיל מאוחר"

"מלאכת יד היא אומנות לכל דבר". יצירה של פרחים יפניים, צילום באדיבות האירוע השנתי לאומנות שימושית 2020

אסנת פרנק, 58, עורכת דין במקצועה, תמיד מצאה עניין במלאכת יד. אמה הייתה ציירת והבית היה מאד פתוח לכל סוגי האומנות. "אנחנו מצפים מציור ופיסול ליותר שאר רוח ממלאכות יד, אבל זה לא נכון. גם באומנות פלסטית יש את הצד הטכני, ומלאכת יד היא אומנות לכל דבר", היא אומרת. "כשהייתי צעירה יותר התעסקתי בתפירה וסריגה בגלל קושי כלכלי. פשוט תפרתי את בגדיי. עבודה עם הידיים מאד חשובה לי, זה נותן חיים. אני יכולה להירדם עם מחשבות על צבעים, זה צורך עמוק. כל אחד יכול להתעסק במלאת יד, גם מי שיש לו עכבות ובטוח שיש לו ידיים שמאליות. להתנסות בפיסול באדמה למשל, זה כל כך אינטואיטיבי. כמו לתת לילד גוש חימר. יש אנשים שמגלים את האומן שבתוכם בגיל מאוחר".

לקיכל אין ספונסרים, אין אנשים שעומדים מאחוריה. היא פשוט הלכה אחרי החלום שלה ויזמה בגיל שבו פעם נשים כבר יצאו לפנסיה. בארה"ב למשל כרבע מהעסקים הקטנים החדשים נוצרו על ידי קבוצת הגיל 55-64. זה הגיל שבו כבר יש ניסיון חיים, ידע מקצועי וביטחון עצמי, ולא פחות חשוב - זמן. לעיתים זה הכרח, כי אין מה לעשות אנחנו עדיין חברה שבה אנשים בני 50 פלוס ושישים פלוס יתקשו למצוא עבודה כשכירים. קיכל לא חושבת על עצמה כיזמית או פורצת דרך, היא פשוט עושה את מה שהיא הכי אוהבת. "תשאלי אותי מה החלום?", צוחקת קיכל, "ליצור תנועה הפוכה. שאורחים מחו"ל יגיעו להשתתף בכנסים האלה בזיכרון יעקב. התקווה שלי היא שמשרד החינוך יכיר בסדנאות כהשתלמות למורים בשנת שבתון. אבל למשרד החינוך קשה לקבל שמגיע אליהם אדם פרטי עם הרעיון הזה. והחלום הוא שיגיעו יותר גברים לאירוע השנתי. יש המון דברים שגברים יכולים לעשות - תכשיטנות, פיסול ברשת מתכת, פיסול בחוטי ברזל. הכל".

"רציתי שיזכרו את אבא דרך היצירות שלו"

ציירת גרפיטי בת 53

שחזור חפצים: יש קסם בפגמים של חפץ ישן

אל תזרקו: כך תצרו אמנות נפלאה מזבל

הכינותי מראש: נפרדים מבתיה עוזיאל