"לפגועי נפש בגיל השלישי יש משבר כפול"

כבר 20 שנה סופי קרקובסקי, 60, נמצאת בסניף בת ים של עמותת אנוש - העמותה הישראלית לבריאות הנפש, שמספקת שירותי שיקום וטיפול בקהילה למתמודדים עם מגבלה נפשית, בעיקר בתחומי הדיור, התעסוקה, החברה והפנאי. "אני מרגישה שאני תורמת לכל מיני אוכלוסיות. אנשים מודים לי על מעשיי, יש לי המון חברים. אנשים שמגיעים לסניף מחפשים קודם כל את סופי", היא אומרת בחיוך. קרקובסקי, עלתה לארץ ב-1979 יחד עם אמה ממולדובה. בת יחידה. למדה בהדסה נעורים, התגייסה לצבא כחובשת. כשהשתחררה עברה קורס מטפלות מוסמכות באנשים מוגבלים ובילדים, והחלה לעבוד במעון ילדים. היא   הייתה בת 30 כשמעון הילדים שבו עבדה בחולון נסגר, ונכנסה לדיכאון קשה.

"לא יכולתי לתפקד, הייתי מאד חולה", היא מספרת בכנות. "בכיתי, היו לי הרבה מחשבות לא טובות. הרופאה רצתה לאשפז אותי אבל אמא שלי חתמה שהיא לוקחת אותי תחת חסותה. יום אחד אחות בקופת החולים הציעה לי לעבוד, ולקחה אותי למועדון תעסוקתי של אנוש. זאת הייתה פעם ראשונה שהכרתי את העמותה. לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת לזה. התחלתי עם הדבקת מדבקות שעתיים ביום, פעם בשבוע. ככה לאט לאט. שאלו אם אני מוכנה לעבוד כל השבוע. עדיין לא הרגשתי בסדר, אבל החלטתי לנסות. עם הזמן התחלתי להרגיש שהמקום הזה הוא הבית שלי".

קרקובסקי התקדמה ועבדה כעוזרת מדריך. "חששתי בהתחלה שיהיה לי קשה, היו שם מעל 50 איש וצריך להכיר את כולם, להיענות להם, ללמד אותם, לעודד אותם", היא נזכרת. "פחדתי קצת אבל החלטתי לנסות. מקסימום אעזוב. היה לי אומץ, ומאז  אני פה. עברנו מחולון לבת ים ואני עובדת כל יום משמונה וחצי בבוקר עד אחת בצהריים".

תעסוקה באמצעות פרויקט "אלבוידעם": מעביר תמונות ישנות לענן

היום, כשהיא כבר בגיל הפנסיה, ממשיכה קרקובסקי לעבוד כסגנית מדריך וב"אלבוידעם" - מיזם חדש של אנוש סניף בת ים. איתמר קנדלר, מנהל מרכז הכשרה לתעסוקה במקום, מספר: "זה מיזם בחיתוליו שהתחיל מדרישה שהגיעה ממספר אנשים, שהיה להם צורך בסריקה של אלבומי תמונות. חשבנו שזו יכולה להיות תעסוקה משקמת למתמודדי הנפש שלנו, וככה התגלגל הרעיון. במסגרת הפרויקט מכינים את התמונות, סורקים למחשב ושומרים על ענן. סריקת תמונות זה המון התעסקות, אנשים מזניחים את זה ואז מגיע שלב בחיים שמתבגרים, יוצאים לפנסיה, והמורשת הזאת נשארת בארגזים".

קהל יעד נוסף שיכול ליהנות מהמיזם הם לדבריו בני 40 פלוס, שהוריהם חלו, הזדקנו או נפטרו, ועליהם לפנות את ארונות בתיהם. "הם נתקלים בהמון תמונות דהויות שהאיכות שלהן הולכת ודועכת, והמיזם שלנו הוא דרך לשמר אותן לנצח", אומר קנדלר. "המטרה היא לסרוק גם אלבומי חתונה ובר מצווה. עם הזמן אני מאמין שנגיע למצב שנוכל גם לראיין את הקהל המבוגר על האלבומים, וממש להכין תיקיות של זיכרון. יש לא מעט מתמודדי נפש שבהחלט מסוגלים ויש להם את היכולת לקשר אישי ואת הסבלנות לעשות את זה".

המחירים של האלבומים הללו הם לדבריו מתחת למחירי השוק. "אנחנו גובים החל מ-80 אגורות לתמונה בודדת, ואם יש הרבה אז 50 אגורות לתמונה. ההכנסות עוברות למתמודדי הנפש כתגמול על עבודתם". קרקובסקי מוסיפה: "זו פעם ראשונה בחיים שאני רואה דבר כזה. פירקנו תמונות מתוך אלבומים, סידרנו לפי הסדר. אחד הבחורים העלה אותן למחשב.  צריך בדיוק להתאים את התמונה שלא תזוז, זה משהו ברמה ממש גבוהה".

"פגועי נפש מתמודדים מוקדם יותר עם תסמיני הזקנה"

"בזמן האחרון הזיכרון שלי נחלש". סופי קרקובסקי, צילום: איתמר קנדלר

לפני 15 שנה נישאה קרקובסקי למיכאל. "אני הייתי האהבה הראשונה שלו, לי כבר הייתה אהבה אבל לא התחתנתי", היא נזכרת בחיוך. "מיכאל בעלי חמוד. הוא בחור טוב ויפה, עיניים כחולות ושיער מתולתל. מסודר. הוא בן 70 אבל יש לו רוח צעירה. לפני הפנסיה הוא  עבד במפעל מוגן לאנשים עם מוגבלות. הוא מאד מוכשר בחשבונות, יש לו זיכרון פנומנלי. יש לנו ארבעה חתולים חמודים ואני מאכילה גם חתולי רחוב. בזמן האחרון הזיכרון שלי נחלש. אני לא מספיק זוכרת את הדברים, אז אני פשוט רושמת הכול במחברת".

מתמודדי נפש רבים כמו קרקובסקי מגיעים לגיל הפנסיה ומוצאים את עצמם ללא מעש ובבדידות נוראית. עד לא מזמן הם קיבלו ממשרד הבריאות שירותי שיקום קהילתיים עד גיל 60.  בגיל הזקנה השירותים אמורים להגיע מהרווחה, אך שירותי הרווחה אינם מתמחים בבריאות הנפש. יש מעון יום לקשיש, יש בתי אבות, אבל מתמודדי נפש לא מצליחים להסתגל. המקומות האלה מתמחים במתן מענה לקשישים, אבל לא בתחום בריאות הנפש.

"מתמודדי הנפש נפלו בין הכיסאות ורבים נשארו פשוט בבתים", אומרת עירית וייס, עובדת סוציאלית, מנהלת אשכול אזורי בעמותת אנוש. "שכיחות מחלות נפש אצל קשישים בכלל נעה בין 16-23 אחוז. אנשים בגילים האלה סובלים מיותר דיכאון וחרדה. כשפגועי נפש מגיעים לגיל השלישי, הם למעשה מתמודדים עם משבר כפול: גם התמודדות עם גיל הזקנה וההשלכות שלו, וגם ההתמודדות עם הסימפטומים הנפשיים שאיתם הם חיים שנים רבות. מתמודדי נפש נאלצים להתמודד מוקדם יותר עם תסמיני הזקנה, מוקדם יותר עם התחלואים הפיזיים. הם חיים במצבי לחץ ודחק גבוהים יותר, סובלים מבידוד חברתי גדול יותר, והנכות כשלעצמה שדורשת לא פעם טיפולים רפואיים לא קלים.

"יש מצבים שבהם בגיל 50 מתמודדי נפש כבר נכנסים מבחינת היכולות שלהם לגיל השלישי. בעבר הייתה נטייה לחשוב שככל שהאדם מזדקן, התחלואים הפיזיים עולים על הנפשיים ושמחלת הנפש נכנסת לרגרסיה. היום יודעים שזה לא נכון". 

המקום שמעניק למתמודדי הנפש בגיל השלישי תחושה של בית

"רצינו שיהיה למתמודדי הנפש בגיל השלישי מקום שבו ירגישו שוב משמעותיים". עירית וייס, צילום: ליאן דורון

לפני שלוש שנים הבינו בעמותת אנוש את הצורך שעלה מהשטח, והחלו בפיתוח תוכניות מיוחדות לגיל השלישי. בסניף חדרה, אחד הסניפים שמנהלת וייס, הקימו את המרכז הראשון למתמודדי נפש בגיל הזה. הוא נקרא לא במקרה "המרכז לעיסוק משמעותי".  

"רצינו שיהיה למתמודדי הנפש בגיל הזה מקום שבו ירגישו שוב משמעותיים", אומרת וייס, "זיהינו שאנשים שאנחנו נותנים להם עזרה בבתים מתלוננים על תחושת בדידות גדולה, שעמום ודיכאון. פנינו למשרד הבריאות במטרה להקים שירות ייחודי למתמודדי נפש בגיל הפנסיה. אנחנו מעדיפים לקרוא להם מתמודדי נפש, כי יש משהו פעיל ולא פאסיבי במילה התמודדות. אנחנו רואים אותם מתמודדים, אנחנו רואים אותם גיבורים".

מה יש להם במרכז?

"המרכז עובד כל יום מ-8:00 עד 13:30. רוב האנשים שמגיעים הם מתמודדי נפש בגיל הפנסיה, ויש מיעוט שבגיל הכרונולוגי שלהם הם אמנם צעירים יותר כבני 54, אבל מבחינת היכולות שלהם הם בגיל השלישי. בניגוד למועדונים תעסוקתיים אחרים שהמטרה שלהם לפתח אצל מתמודדי נפש מיומנויות, שיאפשרו להם בסופו של דבר להשתלב בשוק החופשי, המטרה של המרכז הזה הוא לייצר מקום שייתן לאנשים שוב תחושה שזקוקים להם, שיש להם סיבה לקום בבוקר. יש במרכז סדנאות והרצאות, הכנה לזקנה, שידעו מה קיים בקהילה ומה מגיע להם, איך להתמודד עם קשיים פיזיים, מלמדים אותם בטיחות אישית - איך להיזהר לא ליפול, איך לאכול נכון. מאמני ספורט מגיעים בהתנדבות ומעבירים להם שיעורי התעמלות מותאמי גיל. מעבר לכל, המרכז הוא מקום מפגש, פשוט להיפגש עם מתמודדים אחרים בגילים דומים. ממש רשת חברתית להפגת הבדידות".

"אני חיה חיים טובים עכשיו, אני מאושרת"

לדבריה, אחת לשבוע מתקיימת ישיבה עם המתמודדים, ויחד איתם נבנית התוכנית של המרכז. "הם שותפים מלאים להחלטות", מספרת וייס. "גילינו הרבה אנשים שעדיין יש להם כישרונות מהעבר שהם לא משתמשים בהם יותר. כאלה שהיו נגרים או עסקו בתפירה.  החלטנו לפתח מוצרים - יש לנו ארגז מעץ משולב בדוגמאות בד שמיועד לאחסון צעצועים או נעליים, גלגלים שהופכים לשרפרף ישיבה לחדרי ילדים. המוצרים האלה נמכרים. יש לנו נשים שתופרות מגנטים  עם דמויות בעלי חיים שנמכרים לחנויות בעלי חיים, והכסף עובר לעמותת 'חדרה אוהבת חיות'. זאת הדרך שלהם לתרום לקהילה ולבעלי החיים. המרכז מספק גם טיולים בארץ ובחו"ל. זה מדהים לראות קבוצה שיוצאת לטיול עם ההליכונים, עם כל הקשיים".

בימים אלה עובדים גם על מרכז דומה בחיפה, ויש לקוות שהיוזמה המבורכת תקום במקומות נוספים ברחבי הארץ. "אני חיה עכשיו חיים טובים, אני מאושרת", אומרת לנו סופי קרקובסקי, ואין ספק כי לעובדה שיש לה תעסוקה וחברה יש תרומה גדולה מאד למצבה.

לפרטים נוספים אנא פנו למרכז המידע: 074-7556155, [email protected].

סבתא לילד אוטיסט: הוא תמיד בראש העדיפויות

"הדברים הכי פשוטים הם משימה עבורי"

"הבנתי שאני על כיסא גלגלים לא נשארת"

"מבחינה נפשית ורוחנית אני אדם צעיר"

מעל גיל 50 ומחפשים עבודה? הצטרפו לקהילת "הצעות עבודה" של מוטק'ה ואולי תמצאו