"מי בכלל חשב שאתקבל ל'מאסטר שף'?"
רוחמה הרשדורפר תחגוג החודש את יום הולדתה ה- 78 כשהיא מככבת על מסך הטלוויזיה ומגשימה את חלומם של רבים: להיות חלק בנבחרת המתקדמת של תוכנית הריאליטי "מאסטר שף" (המשודרת בקשת 12). מבין אלפים שהגישו מועמדות לתוכנית התקבלו בסך הכל 16 מתמודדים, ורוחמה ביניהם. מהרגע הראשון היא כבשה את לב השופטים והצופים כאחד באודישן בלתי נשכח, שבו הפגינה ביטחון עצמי, הומור והמון חן, ועם התקדמות התוכנית ראינו ש"מאדאם פלאפל" מגלה גם יצירתיות וכישרון בלי קשר לגילה המתקדם. "הבת שלי קרולין רשמה אותי לתוכנית אבל בכלל לא חשבתי שאתקבל", היא מספרת לנו בראיון. "כולם קונים מפעל הפיס אבל רק אחד זוכה, מי חשב שזו תהיה אני?".
את אוהבת תוכניות בישול?
"מאוד, מאוד. עוקבת אחרי כל תוכניות הבישול בארה"ב, מחבבת במיוחד את גורדון רמזי. אבל אני אגיד לך את האמת, הלכתי לתוכנית כי אני בפנסיה עכשיו, יש לי המון זמן להעסיק את עצמי, לראות דברים חדשים. אחותי גרה בארה"ב ואני כאן בארץ מעבירה את הזמן. פעם הייתי הולכת למתנ"ס אבל נהיה לי משעמם, כי היינו כמה חברות משחקות ברידג' ועכשיו אחת חולה, אחת בעלה מת, אחת על כסא גלגלים ואני נשארתי לבד. לפעמים אני הולכת לראות מה נשאר במתנ"ס ורואה את הגברים הגרוזינים משחקים שש-בש. אני מנצחת אותם והם אומרים שאני מרמה!".
בטח ממש רצית להתקבל לתוכנית.
"בטח, אבל ממש לא חשבתי שאתקבל ואופיע בטלוויזיה. גם כשהגעתי ראיתי שכולם צעירים, נראים ילדים! בגלל הגיל שלי חשבתי שאין לי סיכויים וממש התפלאתי כשהכניסו אותי לנבחרת".
אגב, רוחמה משתתפת בעונה השמינית של "מאסטר שף" והיא המתמודדת (אישה) הכי מבוגרת בתוכנית אי פעם. מבחינת הגיל מקדים אותה רק זוהר ארנון מהעונה השנייה ששודרה ב -2001, שהיה אז בן 83.
"חיכיתי לכל יום צילום, נהניתי והכרתי חברים"
מאדאם פלאפל. רוחמה הרשדורפר, צילום מסך מתוך 'מאסטר שף', קשת 12, לקוח מיוטיוב
סיפרת לאנשים שאת הולכת לאודישן?
"כן, אבל לא רציתי להגיד להם שהתקבלתי אז כולם הופתעו שראו אותי בטלוויזיה כי ידעו שאני הולכת, אבל כשחזרתי אמרתי שלא התקבלתי, כי לא רציתי שיתחילו לשאול אותי שאלות. אמרתי להם שהם כבר יראו כשיגיע הזמן".
בתוכנית, שבשלב זה לא נגלה לכם עד לאן מגיעה רוחמה, היא אומרת שנהנתה מאוד. "אהבתי כל יום צילום. אהבתי לקום בבוקר, לצאת מהבית וללכת לאולפן. הייתה לי שם חברה, כל יום בשבילי היה כיף שעשיתי משהו עם עצמי. למדתי המון, הכרתי חברים. ממש חיכיתי לכל יום צילום".
מה המנה שהכי אהבת לבשל?
"אהבתי את הסטייק פילה ברוטב פטריות שמפיניון ושמנת, זאת מנה שאני אוכלת רק בחו"ל".
איך את מסכמת את החוויה עד כה?
"זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי. הוציא אותי מהבית, הוסיף לי אנרגיות, תרם לחופש שלי, לעצמאות שלי בפרט. אנשים עוצרים אותי ברחוב, רוצים להצטלם איתי, מחמיאים לי, זה עושה לי טוב על הלב שהם שמחים לראות אותי במציאות".
רוחמה מתגוררת באשקלון, אבל לדבריה היא בקושי נמצאת בבית. "אני לא אוהבת להיות בבית אז אני כל הזמן נוסעת לדודה שלי בראשון לציון, לבת שלי ברמת השרון, לחברות באשקלון, למשפחה, כל פעם למישהו אחר. עכשיו למשל אני על ארגזים, עוזרת לבת שלי לעבור דירה".
"הכל אצלי זה אוכל של סבתא"
חולים על הג'חנונים שלה. רוחמה והנכדות, צילום באדיבותה
לכל מקום שהיא מגיעה פותחים בפניה בשמחה את הדלת, אבל גם, ובעיקר, את המטבח. "אני מגיעה ומחכים לי חצילים, כרוב, סחוג, פלאפל, בלינצ'ס. אם אני באה אני צריכה לעשות משהו. אבל שלא תביני לא נכון, אני אוהבת את זה, לא מכריחים אותי חלילה. אני נהנית לבשל ונהנית שנהנים מהאוכל שלי".
רוחמה היא אימא לקרולין, ממנה יש לה שתי נכדות ולגיא, שגר בבלגיה עם בנו ובתו ("אני נוסעת אליהם פעם בשנה"). הילדים והנכדים שלה אוהבים כל מה שהיא מבשלת, לדבריה. "אצלי במטבח אין הפתעות, הכל זה אוכל של סבתא, מהמטבחים של פעם. אני לא יצירתית, כלומר אין אצלי אוכל גורמה, זה טוב לטלוויזיה אבל אני לא אעשה דברים כאלה בבית".
אז מה כן?
"הרבה תבשילים, קציצות, ממולאים, פסטות, פיצות, בורקסים. הם מתים על הג'חנונים והמלאווח שלי".
ממי למדת לבשל?
"בעיקר מהמסעדות של בריסל, אין כמו המסעדות של בריסל אבל גם קצת מסבא וסבתא שלי שאצלם גדלתי בראשון לציון. ההורים התגרשו כשאימא הייתה בת 19 והיא השאירה אותי ואת אחותי אצל הוריה בראשון, והלכה לעבוד בבית חולים בכפר מלל. הייתה לנו ילדות מאושרת ושמחה, גדלנו עם האחים והאחיות של אימא ולא הרגשנו שיש לנו בית אחר. עד היום אני הולכת לדודה שלי בראשון שהיא בת 83 והיא היחידה שנשארה לי".
ואיפה היה אבא?
"אבא התחתן שוב. בחופשים היינו נוסעות לאבא שהתגורר בגאולים ועוזרות לו בחקלאות, להעביר צינורות, לקטוף בוטנים, להאכיל תרנגולות".
מנישואיו השניים של האב נולדו לרוחמה ולאחותה 6 אחים, וגם אמן התחתנה שוב וממנה יש להן עוד שלושה אחים. "אני בקשר עם כולם, אנחנו מאוחדים ואני מבקרת את כולם". רוחמה מתארת ילדות שמחה בצל ימי הצנע והשלטון הבריטי בישראל. "לסבתא שלי היו פרות, היא הייתה חולבת אותן ועושה גבינות, חמאה, יוגורט, שמנת. היו לנו תרנגולות שלפעמים הטילו ביצים וכשלא היו ביצים, אכלנו אבקת ביצים. סבא שלי היה שוחט והיה מביא הביתה נתחים של בשר ומכין מרקים. סבתא הייתה מגדלת מחוץ לבית על שטח אדמה שיבולים, חצילים, פלפלים, אבוקדו, קני סוף, בננות, תאנים. אחר כך לסבא הייתה מכולת. בקיצור, היה תמיד מה לאכול אבל לא היה לוקסוס כמו היום".
הכירה את בעלה במועדון ישראלי בבריסל
'אין אצלי דבר כזה לשבת בבית'. רוחמה ובתה קרולין, צילום באדיבותה
כשהייתה בת 12 עברה לקיבוץ שבו גדלה עד גיל 17, ואז התגייסה לצה"ל: "הייתי חובשת תרופתית של פרחי טיס, יוצאת לאימונים. הייתי כאילו קרבית, במדבריות, בים המלח, במבצעים שהם היו עושים".
כשהשתחררה מהצבא עבדה בבתי החולים איכילוב וקפלן עד שהציעו לה להיות אופר אצל משפחה ישראלית בז'נבה. "זו הייתה פעם ראשונה שנסעתי לחו"ל, זה היה נדיר ועוד איך בשנת 1963. נסענו שבוע באונייה".
רוחמה עבדה אצל המשפחה בשוויץ וכשסיימה את עבודתה פרסמה מודעה בעיתון ("מטפלת ישראלית מעוניינת לעבוד אצל משפחה"), ועברה לעבוד אצל משפחה אחרת בצרפת. אחרי שנים אחדות חזרה לישראל ואחרי מלחמת ששת הימים עבדה כמזכירותו של שר הבריאות דאז, ישראל ברזילי. "ואז המשפחה משוויץ התקשרה אליי שאבוא איתם לבריסל לטפל בשני ילדיהם. זו הייתה תקופה שהמון ישראלים נסעו אחרי המלחמה. עבדתי אצלם ונשארתי שם לעבוד במועדון ישראלי שאליו הגיעו יהודים בלגים. הייתה שם אווירה נהדרת והרבה זוגות הכירו, לפחות עשרים זוגות, ואני ובעלי בתוכם".
איך הכרתם?
"אני הייתי שרה במועדון שירי ארץ ישראל היפה והוא התאהב בי דרך הקול", היא צוחקת. "נסענו לארץ להתחתן, עשו לי חינה וחתונה תימנית, הוא לא הכיר אותי בכלל! כשחזרנו לבלגיה בתחילת שנות השבעים פתחנו בית קפה בשם 'דיזנגוף' ועשינו שם קבלת שבת כל שישי ואת כל החגים באווירה ישראלית. יום אחד הגיע לבית הקפה פקח ודרש שאשלם תמלוגים על השירים שאני שרה. אמרתי לו שאני שרה בעברית את שירי שלמה המלך, דוד המלך ושיר השירים, למי תשלם תמלוגים אחרי 3000 שנה?".
רוחמה נכנסה להריון וילדה, והעבודה בבית הקפה הייתה קשה לה, לדבריה. "מסרנו את בית הקפה ועבדתי בחנות לבדים ואחר כך עבדתי עם חברה במפעל לשמלות. היינו תופרות בלילה שמלות ובבוקר מוכרות בשוק".
מדוכן פלאפל ל"מאסטר שף"
התפנית חלה בשנת 1978, עם זכייתו של יזהר כהן עם "אבניבי" באירוויזיון. השגרירות הישראלית ארגנה מסיבת ניצחון וביקשו מרוחמה להכין פלאפל. "לקחתי עובדים וביחד הכנו 4000 כדורים. זו הייתה הצלחה מסחררת, וראיתי שיש ביקוש רב במיוחד כשהגיעו לעיר הרבה לבנונים שנמלטו ממלחמת האזרחים, סורים ומצרים. אז פתחתי מקום קטן ברחוב צדדי וככה התחלתי".
רוחמה נודעה תוך זמן קצר כ"מאדאם פלאפל", והפלאפלייה הפכה למקום של אוכל ביתי-ישראלי. "עשיתי שניצלים, כבד עוף, שווארמה, מרקים, כל שבוע אוכל אחר. המון זמרים מהארץ שהיו באים להופיע היו אוכלים אצלי: עליזה עזיקרי, דודו זר, בני אלבז, ניסים סרוסי".
כשהיא מספרת את הסיפורים על ההצלחה הגדולה אי אפשר שלא להבחין בדוק של עצב בקולה. "בינתיים הילדים גדלו ואני תמיד עבדתי רק בלילות. אפשר להגיד שהעבודה ממש הרסה לי את המשפחה כי כל הזמן עבדתי. היה לי ממש קשה ולא היו לי בכלל חיים. בסוף כל החבילה התפרקה. הרגשתי שכבר לי אין כוח וקשה לי, ולפני 18 שנה חזרתי לארץ עם הילדים. בעלי נשאר שם ואחרי תקופה גם הבן שלי חזר לבלגיה".
בישראל למדה ניהול משק והשתלבה בעבודה במלון גני שולמית, תחילה כמנהלת משק ואז במכבסה. "היה לי שקט שם. עבדתי 12 שנה במלון עד הפנסיה". לפני 12 שנה נפטר בעלה לשעבר בבלגיה. "כל בני משפחתו שאיתם הייתי בקשר טוב הלכו לעולמם", היא אומרת בצער.
אבל הראיון הזה לא ייגמר בלי חיוך. אצל רוחמה הרשדורפר אין סיכוי כזה, היא הכי "מוכרחים להיות שמח" שיש. אז אנחנו מסיימות במסר מעצים לקוראים: "אני רוצה להגיד לכל האנשים בפנסיה שיקומו בבוקר, יתלבשו וייצאו מהבית. גם אם אין להם לאן ללכת, שייקחו את האוטובוס הקרוב וייסעו לתחנה הסופית ובחזרה. שילכו לחברים, לא לשבת בבית. ככה אני, אם אני אשב בבית כל הזמן אני אוכל כל היום, אסתכל בטלוויזיה, אירדם מולה ואז לא אוכל לישון בלילה. אז לא! אין אצלי דבר כזה, אני מתלבשת ויוצאת גם אם לא תמיד יודעת לאן".
בשלות, מבשלות ולא דופקות חשבון
תאווה לעיניים: עושים סטיילינג לאוכל
- "תגיד מתי שכבנו בפעם האחרונה?"
- "מה?"
- "הזדיינו, מתי זה היה? מה, במרס?"
את הדיאלוג הזה ניהלו ארנונה...
במוצ"ש האחרון, אחרי שתי עונות, זה סוף סוף קרה: העונה החדשה של "חתונה ממבט ראשון" (ערוץ 12) נפתחה עם שידוך של...
5.5.19 - את התאריך הזה עמית פדר ומשפחתה לא ישכחו לעולם. זה היה היום שבו הזמן עבורה עצר מלכת, ואביה האהוב משה...
עובר לי צמרמורת בכל הגוף מרוב התרגשות ☺
אולי סוף,סוף יעריכו את המבוגרים ויסתכלו עליהם בגובה העיניים ובכבוד.