"אני חיה עם סרטן השד 20 שנה"
אחת מכל שמונה נשים תחלה בסרטן השד, אבל כבר לא מדובר בגזר דין מוות. שרון מאירי בת ה-53 מראשון לציון היא ההוכחה לכך: היא חיה עם סרטן השד כמעט 20 שנה, וגם נוסעת בעולם עם בעלה ונהנית ממה שיש לחיים להציע. הסרטן שלה הוא אמנם בגדר מחלה כרונית, אבל לא סופנית.
על פי נתוני "האגודה למלחמה בסרטן" לחודש המודעות למחלה, המצוין מדי שנה בחודש אוקטובר, יש בישראל ירידה בתמותה מסרטן השד. לראייה: לא פחות מ-21,671 נשים שחלו בין השנים 2010-2014 עדיין חיות איתנו, חלקן החלימו כליל.
ההישרדות היחסית לחמש שנים מסרטן השד בישראל בקרב נשים שאובחנו בין 2005-2009 היא מהגבוהות במדינות ה-OECD, ועומדת על כ-90%. גם שיעור ההיענות לבדיקת הממוגרפיה בישראל הוא מהגבוהים במדינות ה-OECD.
שרון מאירי הייתה רק בת 34, אם לשני ילדים בני 6 ו-4, כשחשה יום אחד בגוש בשד. סרטן השד לא היה סיפור משפחתי, למעט אצל סבתה שחלתה בגיל 70, אבל שרדה ונפטרה בסופו של דבר בגיל 97, דווקא משפעת. "מובן שהלכתי לכירורג", היא משחזרת, "אבל בגלל הגיל הצעיר, הוא לא ממש התרגש ושלח אותי רק לבדיקת אולטראסאונד. הבדיקה יצאה תקינה".
מאושרת המשיכה מאירי בחייה, אבל הגוש בשלו, ממשיך לגדול ולתפוס מקום. "בשלב מסוים, חצי שנה אחרי הבדיקה ההיא, זה התחיל להיראות גם מבחוץ. הגידול ממש שאב את השד פנימה, כמו במין ואקום. הלכתי שוב לרופא. הוא רק הסתכל ושלח אותי בדחיפות לבית חולים. הפעם עשו גם ביופסיה, וגילו שיש לי גידול ממאיר".
איך מקבלים בשורה כזאת?
"זה כמו מכה בראש, הלם טוטאלי. בעלי ואני ישבנו ובכינו. לקבל בשורה כזאת, כשאת כל כך צעירה ולא יודעת שום דבר על סרטן, זה כאילו זורקים לך גזר דין מוות בפרצוף".
הגידול, שהוזנח חצי שנה מיותרת, כבר היה מפושט ולא נותר אלא לכרות את השד כולו וחלק מבלוטות הלימפה בבית השחי. "לא הייתה שום אפשרות להשאיר חלק מהשד, לא היה מקום למשחקים. הכול הלך מהר מאוד. שבוע אחרי האבחנה נותחתי, ושבועיים אחר כך התחלתי סדרת טיפולים כימותרפיים והקרנות, שנמשכו כמעט שנה".
"אמרתי לבעלי 'הכול נגמר, אני מתה', אבל חלפו 10.5 שנים ואני עדיין פה"
"העבודה הייתה היאחזות בשגרה, לא רציתי לתת לסרטן מקום מרכזי בחיי". מאירי ובעלה, צילום באדיבותה
הטיפולים הביאו איתם את כל התופעות המוכרות. "זה אומר קרחת, אפילו הגבות והריסים נשרו. והכי גרוע - חולשה מטורפת והמון הקאות. מאוד לא סימפטי". היא עבדה אז כמנהלת חשבונות, ולמרות הטיפולים הקשים והסבל שגרמו, סירבה להתנתק ממה שהכירה קודם. "המשכתי לעבוד. העבודה הייתה סוג של היאחזות בשגרה, כאילו שום דבר לא קרה. לא רציתי לתת לסרטן מקום מרכזי בחיי, זו רק תופעת לוואי".
גם בבית ניסתה לשמור על שגרה. "לילדים סיפרתי את האמת, אבל ניסיתי להשרות אופטימיות. 'לאימא יש סרטן, היא מקבלת טיפולים, היא תבריא והכול יהיה בסדר'. בעלי היה פשוט נפלא, הוא ליווה אותי לכל הטיפולים ותמך בי לאורך כל הדרך".
אחרי הטיפולים עברה שחזור שד, הליך לא פשוט בפני עצמו, שהיה כרוך בהרבה אשפוזים. "כשגם זה הסתיים, חשבתי שגמרתי עם הסיפור", היא נזכרת. "לקחתי כדור אנטי הורמונלי שאמור למנוע חזרה של המחלה והוא עשה עבודה טובה, אבל בזמנו נתנו אותו רק לחמש שנים.
"שנה אחרי שהפסקתי לקחת את התרופה, התחלתי להרגיש לא טוב. חולשה, כאבי גב, סחרחורות, תופעות שלא מתחברות לכלום. בין שאר הבדיקות שעברתי, שלחו גם לבדיקת סימני סרטן שיצאה חיובית. משם נשלחתי למיפוי עצמות ויצאתי עם אבחנה: יש לי גרורות בכל עצמות השלד".
את הבשורה הקשה היא קיבלה, קשה להאמין, הביתה, באמצעות הדואר. "הגיע דף מחשב עם שרטוט של השלד שלי, מלא בנקודות. לא האמנתי למראה עיני. באתי לבעלי ואמרתי, 'הכול נגמר. אני מתה'. מאז חלפו עשר שנים וחצי ואני עדיין פה".
השלב הבא היה ניתוח לכריתת שחלות, מכיוון שסרטן השד הוא תלוי הורמונים וכדי להתגבר עליו, יש לחסל את מאגרי האסטרוגן בגוף - ההורמון הנשי. "אחרי כריתת שחלות מגיעות תופעות גיל המעבר", היא מספרת, "אבל בעוצמה של פי כמה וכמה ואי אפשר כמובן לקבל טיפול בהורמונים חלופיים. הכי גרועים היו גלי החום. גלי חום מטורפים, ביום ובלילה".
"יש מה לעשות ואפשר לחיות עם זה, לא מתים מחר"
עיקר התחלואה והתמותה מסרטן השד: מעל גיל 50. מתוך פרויקט של האגודה למלחמה בסרטן, צילום: מיכל בנדק
כטיפול מונע לחזרת הסרטן, היא קיבלה הפעם תרופה אחרת. "הרגשתי סביר, עד שכעבור שנתיים, גם התרופה הזאת הפסיקה לעבוד, כי זה מה שקורה בסרטן. כל תרופה טובה רק לתקופה מסוימת". כיום היא מטופלת בתרופה ביולוגית, שעלותה לא פחות מ-30 אלף שקל בחודש. "למזלי, אני מקבלת מימון מהביטוח הרפואי הפרטי, אבל אני מכירה נשים שאין להן ביטוח כזה והן מלקטות כדור פה כדור שם, מאנשים שנפטרו ומכל מקום אפשרי".
אז כן, היא חיה, אבל החיים לא תמיד קלים. "בשלב מסוים, אחת הגרורות נכנסה לנוזל השדרה וזה גורם לכאבי תופת. קיבלתי הקרנות לאזור ואני חיה על תרופות נגד כאבים. פעילות גופנית אני לא יכולה לעשות, הפסקתי לעבוד ב-2009 כי לא יכולתי לשבת יותר על הכיסא מרוב כאבים. התרופות נגד כאבים גם לא מאפשרות לי לנהוג. אני מוגבלת פיזית, לא יכולה למשל לרכוב על אופניים, כי העצמות מלאות גרורות. נפילה אחת ואני עם ברגים".
ולמרות הכול, יש לה מסרים אופטימיים, אותם היא משדרת לנשים אחרות במצבה, כמתנדבת ב"יד להחלמה" של האגודה למלחמה בסרטן. במסגרת המיזם, עומדות 250 מתנדבות לצד החולות החדשות לאורך שלבי הגילוי, הטיפולים וההתמודדות עם המחלה. המתנדבות עוברות הכשרה מקצועית, סדנאות, ימי עיון וליווי של אנשי מקצוע, ובקיאות במגוון נושאים - מזכויות ושירותים, דרך טיפולים אפשריים וקבוצות תמיכה ועד שחזור שדיים והתאמת פאות, למי שאיבדו את שערן בטיפולים.
"אני משתדלת לתרום לחולות הטריות מהניסיון הרב שצברתי", אומרת מאירי. "אני יודעת שזה נותן להן המון. הידיעה שאת חולת סרטן נופלת עלייך כרעם ביום בהיר. כשיש עם מי להתייעץ, את מבינה שיש מה לעשות ושאפשר לחיות עם זה, לא מתים מחר. והכי חשוב, הרבה פעמים במהלך השיחות, הדמעות הופכות לצחוק".
"חשוב לחקור את הנושא ולא להסתמך רק על המערכת הרפואית"
הכי חשוב - להיבדק. בתמונה: עינת שרוף, מתוך פרויקט של קבוצת אסתי לאודר, ג'ק קובה והאגודה למלחמה בסרטן לחודש המודעות למחלה, צילום: שי יחזקאל
בנוסף, מאירי חברה בקבוצת הפייסבוק "גם אני חליתי בסרטן השד", ובקבוצה של חולות סרטן שד גרורתי שהתגבשה מתוכה. "הקבוצה היא לא רק וירטואלית", היא מסבירה. "אנחנו נפגשות, יוצאות לטיולים, יושבות בבתי קפה, יש מסיבות בחגים. ה'ביחד' עוזר מאוד, גם פסיכולוגית וגם טכנית. כל מי שמקבלת תרופה חדשה, מיד בודקת עם האחרות על תופעות הלוואי ואיך עוברים את זה".
בין הידועניות שחלו בסרטן השד וחשפו את המאבק במחלה, אפשר למצוא את אוליביה ניוטון ג'ון, קיילי מינוג, שריל קרואו, ג'יין פונדה, ובימים האחרונים בישרה גם השחקנית ג'וליה לואי דרייפוס ("איליין" מסיינפלד) שחלתה. אנג'לינה ג'ולי חשפה שעברה כריתת שד כפולה כטיפול מונע, כשגילתה שהיא נושאת את הגן של סרטן השד והשחלות. בין הישראליות שחשפו את מחלתן אפשר למנות את קורין אלאל, שרון חזיז, ליאורה ריבלין, יולי תמיר ועינת שרוף. על פי מחקר שערכה האגודה למלחמה בסרטן, מרבית הציבור סבור שחשיפת מחלתם של מפורסמים מעניקה לחולים אחרים כוח להתמודד.
המסר של מאירי לנשים בחודש המודעות למחלה ובכלל הוא להיבדק, להיבדק ושוב להיבדק. "חשוב לקרוא על הנושא ולדעת הכול, ולא להסתמך רק על המערכת הרפואית אלא גם על הידע שצברתן ועל התחושות שלכן, ולהתעקש על הבדיקות המתאימות", היא אומרת. "לדרוש בירור עד הסוף ולא לחפף. אם היו מגלים את הסרטן שלי בפעם הראשונה שהלכתי לרופא, אולי לא הייתי מגיעה לגרורות".
האם יש לה תובנות בעקבות מה שהיא עברה ועדיין עוברת? רק לחיות את הרגע, כאן ועכשיו. "לחיות כאילו אין מחר ולעשות רק מה שטוב לי", היא אומרת. "לא לשבור יותר מדי את הראש, לדעת להבחין בין טפל לעיקר ולא להתעסק בשטויות".
מי נמצאת בסיכון מוגבר לחלות בסרטן השד?
[#middleBanner]
1. עיקר התחלואה והתמותה מסרטן השד הוא אצל נשים מעל גיל 50. לנשים בנות 50-74 מומלצת בדיקת ממוגרפיה שגרתית אחת לשנתיים, לנשים בנות 40 ומעלה עם גורמי סיכון, אחת לשנה. בכל מקרה, כדאי לבצע בדיקת שד ידנית על ידי רופא מומחה אחת לשנה.
2. לאישה שקרובת משפחתה מדרגה ראשונה חלתה בסרטן השד או השחלה, מומלץ לבצע ייעוץ גנטי לשלילת או למציאת גורם סיכון תורשתי למחלה.
3. כרבע ממקרי סרטן השד בישראל קשורים לעודף משקל, תזונה לקויה, עישון וחוסר בפעילות גופנית. מחקר שנערך בשבדיה מצא, שאורח חיים יושבני מעלה את הסיכון לסרטן השד ב-20%.
4. מחקר שנערך בצרפת מצא, שצריכת תוסף של קומפלקס ויטמין B מפחית סיכון לחלות בסרטן השד, במידה שלא צורכים אלכוהול כלל או בתדירות נמוכה.
"יד להחלמה" של האגודה למלחמה בסרטן מפעילה קו מידע ותמיכה מסביב לשעון בטלפון: 1800-36-07-07.
"בדיקת הקולונוסקופיה הצילה את חיי"
"בזכות המחלה יצאתי לחיים חדשים"
ריפוי טבעי: הנשים שעשו את זה מספרות
הצטרפו לקהילת הבריאות של מוטק'ה
בשיתוף מדטרוניק ללא מעורבות בתוכן
כדי להבין מהי מפרצת בטנית (או אאורטה בטנית), יש להבין תחילה איך פועל...
הלילהכולנו הזזנואת השעונים שעה אחת אחורה (אוקי, בואו נודה בזה, בעידן הדיגיטלי הרוב הוזז אוטומטית, ולנו רק...
יום כיפור מתקרב ואיתו השקט המוכר, ריח מרק העוף שמתפשט ברחובות לפני כניסת החג, שמץ של נוסטלגיה, אווירת...
לשמחתי אני לא חליתי, אך בגיל 40 עשיתי את בדיקת הממוגרפיה הראשונה לא כי נדרשתי אלא מתוך עצמי.
גילו שיש לי מיומה בשד, ונדרשתי במשך כמה שנים לעשות ביופסיה.
היום אני משוחררת מביופסיה, אך מקפידה לעשות בדיקת ממוגרפיה, בגילי הבדיקה נעשית כבר אחת לשנתיים.