"בזכות הקורונה חזרתי לצייר"

הקורונה הכניסה לחיינו הרבה חוסר ודאות, דאגות וריחוק חברתי, אבל גם העניקה לרובנו פרספקטיבה אחרת על החיים ויותר זמן פנוי. יש מי שניצלו את התקופה לחישוב מסלול מחדש, עשו שינוי קריירה או יצאו לפנסיה מוקדמת, ויש מי שמצאו תחביבים חדשים בתקופה זו, או חזרו לתחביב ישן. ז'ק רואיף בן ה-78 מצא את עצמו מאז הקורונה חוזר לאהבה הישנה שלו, שאותה זנח בשנים האחרונות – ציור.

"תמיד אהבתי לצייר. כילד קטן ציירתי בעיפרון, ולפני כ-40 שנה עברתי לצבעי מים, אבל לא הצלחתי עם זה כל כך. החלטתי לנסות לצייר בצבעי שמן. קניתי ציוד מתאים והתחלתי", מספר ז'ק. "אף פעם לא למדתי את התחום, והייתה לי בעיה כי צריך לדעת טכניקות, אבל הייתי עושה כל מיני ניסיונות. בהמשך למדתי גם טכניקות ציור אצל צייר, אבל בשנים האחרונות כבר כמעט לא ציירתי, הרגשתי שאין לי מוזה".

"היו ימים שרציתי לעזוב את הארץ"

"היה לי חינוך אירופאי, ופתאום בארץ גיליתי יחס מזלזל". ז'ק רואיף, צילום באדיבותו

הציור מלווה את ז'ק מילדותו, שזור בסיפור חייו הלא שגרתי. לעיתים מהווה עוגן ומקור נחמה, לעיתים פורקן. הוא נולד במרוקו, שם הכיר, בגיל 22, את אשתו הראשונה, אמה, ויחד איתה הביא לעולם 4 ילדים, מהם יש לו כיום 12 נכדים. "עמדתי בפינת רחוב וצחצחתי את הנעליים, והיא עברה שם עם חברה של אחותי. החברה עשתה בינינו היכרות והתפתח בינינו קשר". כשהוריה של אמה החליטו לעזוב את קזבלנקה ולעלות ארצה, ז'ק לא היסס, הוציא דרכון והשאיר להוריו פתק שהוא נוסע לארץ ישראל. "כיהודי ידעתי מה זה ישראל כמובן, אבל לא ידעתי יותר מדי. ישראל לא משכה אותי אבל נסעתי בעקבות האהבה". כשהגיע לארץ משרד הקליטה רצה לשלוח אותו ללמוד עברית בקיבוץ. "אני דיברתי כבר אנגלית, צרפתית, ספרדית וגם קצת גרמנית, ואמרתי להם שאני לא באתי לכאן ללמוד שפה, באתי לעבוד". הוא נסע עם אמה ומשפחתה למעברה בבת ים (עיר בה הוא מתגורר עד היום), הגיע ללשכת העבודה והחל לעבוד כפועל במפעלים שונים.

מהתקופה ההיא הוא זוכר בעיקר יחס משפיל ומזלזל מצד פקידי העלייה. "רובם דיברו רק עברית, לא דיברו אנגלית, לפעמים הייתי ישן על ספסל בגינה בהמתנה לקבל תשובה על מקום עבודה", הוא משחזר. "אלו היו ימים שרציתי לעזוב את הארץ. הרגשתי שונה לגמרי. אני התחנכתי כמו הצרפתים, היה לי חינוך אירופאי, ופה פתאום אין דבר כזה לעמור בתור, אנשים לא סבלניים, אין נימוס. הרגשתי שמזלזלים בי".

בהמשך התגלגל לעבודה במע"צ, תחילה כשרטט כבישים ומאוחר יותר כמודד כבישים. "לא ידעתי מה זה, אבל למדתי את העבודה מהר מאד. רציתי לחסוך כסף לחתונה עם אמה, אז ביום הייתי עובד במע"צ, ובלילה עושה משמרות לילה במפעל מזרונים, ככה במשך חצי שנה. הייתי ישן באוטובוס בדרך למע"צ, הנהג היה מעיר אותי".

"אני לא בנאדם שיכול לשבת בשקט"

גם אחרי היציאה לפנסיה לא שוקט על השמרים. מציוריו של ז'ק רואיף, צילום באדיבותו

אחרי שנה בארץ ז'ק ואמה התחתנו, אבל היא לא אהבה את העובדה שבעלה הטרי נמצא בבית רק בסופ"ש, וכל הזמן עייף. "היא היתה אומרת לי 'אתה בעל רק של יום שבת'", הוא נזכר. כך הגיע לעבוד כטכנאי מכונות בתעשייה האווירית, שם עבד עד שיצא לפנסיה מוקדמת, בגיל 64. "מאוד נהניתי מהעבודה שלי, היא כללה שליחויות לחו"ל כמנהל פרויקטים מיוחדים בהשבחת מטוסי קרב. היו לי הרבה פרויקטים בדרום אמריקה, באפריקה. בספרד חייתי 5 שנים. שם גם ציירתי הכי הרבה", הוא אומר. "יצאתי לפנסיה מוקדמת כי אחרי הפרויקט האחרון שעשיתי, שהיה בקולומביה, נאמר לי שאין עוד עבודה בשבילי. חשבתי שאמצא משרה חלקית כלשהי אבל לא מצאתי, אז חזרתי לספרד כי היו לי שם קשרים עם חיל האוויר. עבדתי שם בעבודות זמניות אבל אחרי שנה חזרתי לארץ". ואם חשבתם שבארץ הוא החליט לנוח, חשבו שוב – גם כאן הוא עבד בעבודות שונות, משמירה ועד ניהול אדמיניסטרטיבי. לפני כ-9 שנים עוד נסע לארה"ב למשך מספר חודשים כמנהל פרויקט מיוחד מטעם התעשייה האווירית, וכיום הוא עובד כמשגיח בבחינות הבגרות בבתי ספר תיכוניים (בימים כתיקונם כשיש בחינות), ומתנדב בביטוח לאומי בביקור קשישים בביתם - לא מפחד ליזום, לפנות למעסיקים ולהציע את עצמו.

ומה עם לנוח?

"אני לא בנאדם שיכול לשבת בשקט, אני רגיל לקום מוקדם בבוקר ולהיות בעשייה".

"מאז הקורונה אני מצייר כמעט כל יום"

"מאז הקורונה חזרה לי המוזה לצייר". מציוריו של ז'ק רואיף, צילום באדיבותו

העשייה הזו לא הפסיקה גם כשאשתו האהובה נפטרה ממחלת הסרטן, לפני כ-16 שנה. "זה התחיל כשהייתי בתפקיד במדריד ואמה היתה איתי שם", מספר ז'ק. "היא התחילה להרגיש לא טוב. עשו בדיקות וגילו לה סרטן, אבל הוא היה כבר בשלב מתקדם. חזרנו לארץ, וכחצי שנה לאחר מכן היא נפטרה". חודש אחר כך ז'ק חזר לספרד. "במדריד יש לי הרבה משפחה מצד אמי, וכשנתיים אחרי מותה של אמה הכרתי חברה של בת דודה שלי, והתחתנו. היא גרה במדריד". מאז הוא נמצא על הקו של ישראל-ספרד, אבל בגלל הקורונה לא ראה את אשתו מאז ינואר האחרון. "זה קשה, אבל מה לעשות, אני לא יכול לנסוע לשם והיא לא יכולה להגיע לכאן".

אחרי שאשתו הראשונה נפטרה ז'ק מצא את עצמו מצייר יותר מהרגיל. "יכול להיות שמצאתי בזה נחמה", הוא מהרהר. שנים ארוכות לא צייר לאחר מכן, אבל הקורונה החזירה אותו לאהבה הישנה. "הקורונה עשתה משהו טוב בהקשר הזה", הוא אומר, "חזרה לי המוזה ואני מצייר כמעט כל יום – יש לי כ-30 ציורים חדשים לפחות מאז הקורונה". רוב הציורים שלו - כולם בצבעי שמן – ריאליסטיים מאוד, ויש גם כמה אבסטרקטיים, ומכולם ניבט כישרון ציור מרהיב.

מה ההשראה שלך?

"מתוקף עבודתי הייתי בעולם בכל מיני מקומות וצילמתי הרבה, ואת זה בעיקר הייתי מצייר אחר כך, אבל אני גם מצייר אבסטרקטי".

חשבת למכור פעם חלק מהיצירות?

"כולם שואלים אותי למה אני לא מוכר, אבל צריך בשביל זה לעשות תערוכה ועכשיו בקורונה אי אפשר. הבת שלי אמרה שהיא תרים תערוכה כזו אחרי הקורונה. אני מוכן למכור, יש לי בבית יותר מדי ציורים וכבר אין לי מקום".

סיימה 12 שנות לימוד בגיל 61

הגשימו חלום ישן והפכו לנהגות אוטובוס

עודף זמן פנוי? תתחילו ליצור

מה עושים בבית? כל הדרכים להעביר את הזמן בכיף