"בחוץ הייתי מודל לחיקוי, ובבית בובה על חוט"

"היו את הארוחות - ישבנו סביב השולחן לאכול - ואני ישבתי בלב פועם, מתוחה ומכווצת, מלאה בתקווה, הבטתי בך בעיניים נוצצות ומשוועות לסחוט ממך איזו מחמאה, כמו ילדה קטנה, על הארוחה שעליה עמלתי שעות. רק רציתי שתגיד מילה טובה. אבל אתה, בעיניים מרושעות, הבלחת משפט לעגני, בזת וגיחכת על ה'אוכל הלא טעים'. אמרת זאת בקול, להשמיע גם ליד הילדים, ואני בלי לומר מילה הרכנתי את ראשי, קמתי, אספתי את הפירורים, פירורים של עלבוני, וכך תמיד הילכתי שבעה מעלבונות, אך רעבה, רעבה תמיד".

את המילים המצמררות האלה כתבה ויולט יהודאי (62) באחד מיומניה הרבים שאותם היא מנהלת מגיל 14. במשך 26 שנה הייתה כלואה בתוך נישואים קשים של אלימות מילולית, פיזית וכלכלית, ויצאה מהם. אמא לשלושה, סבתא לשלושה, משמשת יהודאי כסייעת בגני ילדים ומורה מחליפה, מתנדבת ללא לאות למען נשים. היום היא כבר מוכנה לפתוח ידיים לעתיד חדש של חיים טובים יותר של יצירה, ומעזה לחלום על זוגיות חדשה, בריאה ואוהבת. 

"בפעם הראשונה אני קובעת את תסריט חיי. אני הבימאית, אני השחקנית הראשית, הסרט הזה שייך רק לי ואני יודעת שאעשה אותו הכי טוב בעולם", היא אומרת. היא נולדה למשפחה שמרנית שהגיעה לארץ מאירן, שישית מתוך שמונה אחים, לאבא שעבד 24 שעות ביום, שאותו היא מתארת כאדם ורבלי, חרוץ ומעשי, ואמא שרוב הזמן הייתה עקרת בית. "היא הייתה אישה אצילית ורוחנית אבל שקטה מאד, לא הייתה אשת ויכוחים", מספרת ויולט. "בבית הספר הייתי מחוזרת ופעילה, ובבית כמו אמא, הייתי ילדה שקטה שלמדה שצריך כל הזמן לרצות את כולם וזאת מהות קיומי. חינכו אותי לצניעות נשית. הייתי צריכה לקבל אישור מאחי על כל יציאה מהבית. הוא שמר עלינו ופחד שנתקלקל. גברים היו טאבו. לא מרחתי אודם, מעולם לא לבשתי בגד ים. היום אני מבינה שרק רציתי שיאהבו אותי".

בגיל 18 התגייסה לחיל הים. חיילת יפהפייה עם שיער ארוך ושופע, מחוזרת, פופולרית.  שנה אחרי גיוסה הכירה את מי שהפך לימים לבעלה, לסיוט הגדול של חייה, ושנים אחר כך לגרוש שלה.

"עד היום יש בי צורך להיות שייכת"

"הוא מילא לי פינה שבה הייתי אהובה ונחשקת". ויולט ביום חתונתה, צילום באדיבותה

חיזרו אחרייך לא מעט, למה בחרת דווקא בו?

"המחמאות של המחזרים האחרים קצת הביכו אותי. הפשטות שלו הייתה קרובה יותר לעולמי. הוא דיבר בקודים שמוכרים לי. הוא הציע חברות והיום אני יודעת שהסכמתי כי לא רציתי להביך אותו. גם אותו רציתי לרצות. למרות שבהתחלה הוא לא היה הסגנון שלי, היה לי נוח איתו. הוא מילא לי איזו משבצת בחיים, פינה שבה הייתי אהובה ונחשקת. כבר לפני הנישואין היו סדקים ובקיעים. הסתבר שיצא עם אחרות. יש לי מכתבים שכתבתי לו שהוא לא מעריך אותי ושזאת לא החברות שאני רוצה, ומגיע לי יותר".

למה נשארת?

"משהו משך אותי לשם. היה לו חוש הומור, הוא היה חינני. ההורים שלי מאד אהבו אותו. מבחוץ מי שראה את הזוגיות שלנו היה בטוח שיש לנו אהבה יוצאת דופן. ידעתי שאלה לא החיים שאני רוצה, שזאת לא אני, אבל לא הלכתי. אין לך מושג איזה חיים אלה להיות במקום שאת לא רוצה להיות בו. לא היה לי לאן ללכת. הבית לא היה אופציה. עד היום יש בי צורך להיות שייכת".

אחרי השחרור מהצבא נפרדה ויולט מהבחור והחלה לעבוד כמזכירה בחברה של דיפלומטים ואנשי או"ם. למרות תחנוניו עמדה מאחורי ההחלטה לפרידה. בעבודה פרחה, היה לה מחזר שבדי מהאו"ם. החיים נראו יפים, אבל היה לה ברור שלהיות עם השבדי הנוצרי זאת הכרזת מלחמה עם המשפחה. כשהבחור השבדי חזר לשבדיה נפטרה אחותה האהובה באופן טרגי. האקס הגיע לבקר והשניים חזרו זה לזרועות זו, וכעבור 11 חודשים נישאו. "אני חושבת שלא יכולתי לעבד את מותה של אחותי", היא אומרת, "היא הייתה האור של המשפחה. ברחתי מהאבל לאבל אחר".

מתי התחיל הסיוט?

"לאט לאט התחילה השליטה שלו עלי. לא יכולתי לשאול לאן הוא הולך כי אז התחילה אלימות פיזית – מכות, סטירות, בעיטות. חייתי בפחד. מצד שני הייתי כל הזמן במקום הטיפולי. המקום שרואה את הילדות הקשה שלו, המקום שמבין אותו".

"הוא בז לי, הייתי אדמה פורייה לתסכולים שלו"

"בשביל נשים אחרות הייתי לביאה, בשבילי לא יכולתי לעשות כלום". ויולט יהודאי, צילום באדיבותה

סיפרת למישהו על מה שעובר עליך?

"לא הרגשתי שאני מסוגלת לדבר עם מישהו מהמשפחה. אני חושבת שהם ידעו, אבל בשבילם הוא היה מלך. הם אהבו אותו מאד. הוא היה בן מדהים, גיס מדהים, דוד מדהים, אח מדהים, ובבית הוא היה אחר. האשים אותי בכל. הוא היה אלוף ההתנצלויות ואני כל הזמן ריחמתי וסלחתי. כל הזמן רעמו לי קולות ילדותי, שצריך לרצות את כולם. צריך להיות שקופה. אסור לריב כי זה מפחיד ומאיים ויכול לעורר את השדים. אסור למרוד. לא מגיע לי, אין צורך לדאוג לי. אני חזקה, אני בשליטה".  

תוך כדי הנישואין הם נפרדים וחוזרים שוב ושוב. "חייתי ברווחה כלכלית, הוא לא אסר עלי שום דבר, אבל אסור היה לי לשאול לאן הולך הכסף שבזבז", היא אומרת. "כשהילדים גדלו האלימות הפיזית הלכה ופחתה, אבל את מקומה תפסה אלימות נפשית וכלכלית. כלפי חוץ הבית שלנו היה ארמון. היינו מלך ומלכה, נהנים וצוחקים, אבל בבית פנימה הייתי צריכה לשתוק. שום דבר לא היה על שמי. אם חילק כספים למשפחה שלו אסור היה לי לשאול. אם היינו הולכים לבית קפה אסור היה לי להגיד שהקפה קר. בשבילו אני הייתי הפרסייה הקמצנית והוא בז לי. הייתי אמא פעילה, החזקתי בית למופת. הייתי אדמה פורייה לתסכולים שלו ורק רציתי לרצות".

היו גם רגעים אחרים, טובים?

"הוא מעולם לא היה אלים כלפי הילדים, הוא תמיד צחק איתם והיה חבר, היו תקופות יפות בחיינו שנסענו לחו"ל, בתי מלון".

"הוא לא האמין שאלך"

"אני חושבת שבמשפחה שלי ידעו, אבל בשבילם הוא היה מלך". ויולט בצעירותה, צילום באדיבותה

במקום שבו לא יכלה להשמיע את קולה, שמעה ויולט את המצוקה של אחרות ועשתה כל שביכולתה לעזור להן. היא החלה לעבוד במשרד הרווחה, הקימה מועדון נשים, חשפה אותן לטיולים ותיאטראות. ליוותה סיפורים קשים של גירושין, של אלימות, 24 שעות ביממה לא נחה. "בשבילן הייתי לביאה, בשבילי לא יכולתי לעשות כלום. לא יכולתי לשאת את המחשבה שיש אישה לבד", היא אומרת. "בחוץ הייתי מודל לחיקוי ובבית שוב הייתי בובה על חוט. הבנתי שאני לא יכולה יותר להישאר במקום הזה".

קולה נשנק כשהיא מספרת על היום שבו החליטה שהיא משתחררת מהתופת. "ידעתי שהוא מנהל רומן ושוב היה ריב גדול. כמה ימים אחר כך, ביום הקבוע לקניות, עמדתי באמצע הסופר ומולי ראיתי שלט 'משטרה'", היא נזכרת. "השארתי את העגלה, עליתי במדרגות, פתחתי את הדלת ונפלתי על הרצפה. התעלפתי. התחלתי לרעוד, סיפרתי שאני חיה באלימות ושאני פוחדת ממנו. בלילה חזרתי הביתה, נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת, נכנסתי מתחת לשמיכה. הייתי בטוחה שעכשיו הוא מגיע להרוג אותי".

למה חזרת הביתה?

"לאן אני אלך? אף אחד לא ידע שום דבר. לא הגיע לי שידאגו לי. המשטרה רצתה לקחת אותי למעון לנשים מוכות, אבל לא רציתי".

בעלה של ויולט הורחק ממנה לשבוע, ולאחר מכן הגלגל כמעט חזר על עצמו כשהוא שב עם הבטחה לדף חדש - אבל שוב נעלם לימים, ושוב ניהל רומן. בדצמבר 2006 פתחה ויולט תיק גירושין. "היה פחד נוראי", היא אומרת, "הוא לא היה צריך לעשות הרבה, רק להביט בי בעיניים שלו. ואז החלו הסנקציות הכלכליות. לא היה לי גז ארבע שנים כי הוא נתן הוראה לנתק, גם המים והחשמל נותקו. הוא לא האמין שאלך. זאת הייתה הפעם הראשונה שהעזתי להילחם על חיי. לא ויתרתי למרות שזאת הייתה מלחמת התשה".

לפני שש שנים התגרשה, אבל המלחמה עוד לא תמה. נושא הרכוש לא נסגר עד היום. לאורך כל אותה דרך נעזרה ויולט וגם עוזרת לאחרות בעמותת רוח נשית. "ברגע שרגליי דרכו על מפתן העמותה הרגשתי שהגעתי הביתה, למקום עוטף וחם", היא אומרת. "זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהבנתי שאני לא לבד. נשים שהפיחו בי רוח חיים לימדו אותי שאני כבר לא קורבן אלא בת-חורין, לימדו אותי שלא מספיק לחיות אלא חשוב לממש גם חלומות".

"התראה והרחקה לגבר זה לא מספיק"

את כועסת עליו עדיין?

"מזמן סלחתי ומחלתי. אני מרגישה כלפיו חמלה. בהדלקת נרות אני מבקשת מאלוהים לסלוח לו. אני יודעת שהוא חולה רגשית, עד היום אני לא מאמינה שיצאתי משם מזוקקת למרות השריטות. הכנסתי הביתה כלבה מהממת שהיא החיים. כלב היה טאבו בחיי הנישואין".

מה החלום?

"להעלות מופע על סיפור חיי בשם 'דל-ארם', שזה היה שמה של אמי ובפרסית המשמעות היא 'הלב שלי נרגע'. אני רוצה להרצות עם המסר שלא מאוחר אף פעם. אישה צריכה לדעת לבקש עזרה, היא חיה בזכות ולא בחסד של אף אחד. היא צריכה להוביל ולא להיות מובלת. אני היום שואפת לממש את חלומי להשמיע את הקול שלי ששתק כל כך הרבה זמן. גיליתי את העוצמות שלי, גיליתי אותי." 

מה עם אהבה?

(צוחקת במבוכה): "13 שנה לא חשבתי על זה והיום אני מוכנה לחבר נפש, אבל אין לי מושג איך עושים את זה".

מה לדעתך צריך לקרות כדי שתהיה פחות אלימות כלפי נשים?

"עשרות נשים נמצאות בתוך אלימות פיזית, רגשית כלכלית, והן לא תמיד מודעות לכך. מוכרחים להתחיל עם החינוך - להגיע לבתי ספר, להטמיע את הנושא ולדבר, להביא נשים שחוו אלימות שיספרו על חייהן, בכל כלי התקשורת צריך לפתח את הנושא. הכי חשוב להראות לנשים שהן לא לבד. בתחנות המשטרה צריך להציב אנשי רווחה ונשים מתנדבות בחדר חמים ונעים, מכיל ועוטף. גם בבתי משפט צריכים להיות ערים ומודעים לרגישות של נשים. בגדול צריך להגביר מודעות, להזכיר לאנשי מקצוע להיות קשובים יותר, ולסביבה לפקוח עיניים ולגלות סימנים. לא פחות חשוב להגביר מודעות אצל גברים. אישה שמעזה פעם אחת להתלונן – חייבים להיות במעקב אחריה ולראות מה קורה הלאה. התראה והרחקה זה לא מספיק, צריכים לחייב את הגבר ללכת לטיפול".

לכתבות הקודמות בסדרה:

"אמא נשרפה לי מול העיניים כשהייתי בת 7"

"הייתי אסירה של בעלי 1,825 ימים"

איך זה נראה מהצד של הגבר? "הייתי מפלצת, ולא הבנתי כמה אני גבר אלים"

נשים מבוגרות חושפות באומץ את ההטרדות המיניות שעברו בצעירותן