"גם אחרי 49 שנים הכאב גדול מנשוא"

"לפעמים אני מתבוננת בבית בתמונתך, רק מביטה בך", כתבה חוה פייטון לאחיה המת. "הלכת ולא שבת, אח יקר שלי. אזכור אותך עד סוף ימיי". המילים הללו הן חלק מהשיר המרגש "אח יקר שלי", שכתבה פייטון לפני שלוש שנים, ביום השנה ה-46 לנפילתו של האח שלמה פסקל ז"ל במלחמת ששת הימים. לאחרונה החליטה להלחין את השיר ואף העלתה אותו ליו-טיוב.

"כתבתי את השיר בדמעות ובעצב רב", היא מספרת. "הוא לקוח מהחיים שלי, מהאובדן ומהשכול שאני עד היום לא יודעת איך להכיל. השיר נועד לשמש זיכרון לאחי, אבל גם להעלות למודעות את הקורבן של האחים השכולים". 

מאז הלכו הוריה לעולמם משברון לב, מקדישה פייטון בת ה-64 מרחובות את חייה להנצחת האח. קיר שלם בביתה מוקדש לו, היא הקימה בכספה גלעד סמוך למקום שבו נפל בקיבוץ דפנה, ולאחרונה מימנה את הלחנת השיר שכתבה לזכרו, את ביצועו ואת הפקתו.

דווקא סירוב שקיבלה לפני שנה, כשביקשה להקריא את מילות השיר בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל בכנסת, היה זה שדחף את פייטון להלחינו ולקדם את הפצתו. את אותה דחייה, שגרמה לה לעוגמת נפש רבה, היא מסבירה באווירת ההתעלמות הכללית הקיימת, לדבריה, כלפי האחים השכולים. "כאחות שכולה מעולם לא קיבלתי הזמנה אפילו להשתתף בטקס בכנסת", היא מספרת, "ובוודאי שלא להופיע בו. לצערי אין הכרה באחים השכולים כחלק ממשפחת השכול, ממש כמו ההורים, האלמנות והיתומים".

"בשבילי הוא היה גם אח וגם חבר"

 שלמה פסקל ז"ל. "היה מאוד אהוב ומקובל, תמיד עם צחוק על הפנים"

הסיפור המשפחתי של פייטון עובר בתחנות הקשות יותר של העם היהודי בדורות האחרונים. הוריה, ניצולי שואה, ניסו לעלות לאחר המלחמה לארץ ישראל בספינת המעפילים "התקווה", אך נעצרו על ידי הבריטים ונשלחו למחנה מעצר בקפריסין.

בין גדרות המחנה נולד, בינואר 1948, בנם הבכור שלמה. כשהיה בן שבועיים, זכתה המשפחה הצעירה להשתחרר מהמחנה ולעלות ארצה. הם שוכנו תחילה בבית עולים ברעננה ולאחר מכן עברו לפתח תקווה, שם נולדה חוה.

"שלמה היה בחור יפה, עם עיניים כחולות ותלתלים בהירים", נזכרת חוה פייטון באחיה הבכור, ממנו נפרדה כשהיתה בת 15. "בחור מקסים, מאוד אהוב ומקובל, תמיד עם צחוק על הפנים. בשבילי הוא היה גם אח וגם חבר. תמיד הצחיק אותי, הרכיב על האופניים, לקח אותי לסרטים ולהצגות. הייתי מאוד קשורה אליו". 

שלמה התגייס לצה"ל ב-1966 כחייל קרבי בגדוד "רעם", אך לא רצה להדאיג את משפחתו והצניע את רמת הסיכון שבה היה נתון. במהלך השירות, זכה פעמיים באות חניך מצטיין. "חברים שלו מהצבא סיפרו, שכאשר היה מקבל חבילה תמיד חילק הכול לאחרים", היא נזכרת. "אם מישהו היה חולה, הוא היה מתנדב להחליף אותו. בחופשות מהצבא הוא היה עוזר לאבא בעבודה".

סמוך לפרוץ מלחמת ששת הימים ביוני 1967, הגיע שלמה לחופשה בבית ואף הספיק לסייע למשפחה במעבר לדירה חדשה. זו היתה גם הפעם האחרונה שאחותו והוריו ראו אותו. "אחר כך פרצה המלחמה ואפילו לא ידענו איפה הוא".

"מאותו הרגע נפסקו החיים"

השיר "אח יקר שלי" שכתבה חוה פייטון לזכר אחיה, בביצוע הילה בן דוד. מתוך יו טיוב

בדיעבד נודע למשפחה שגדוד התותחנים בו שירת שלמה התפרס במלחמה במטע של קיבוץ דפנה, כדי לטווח בכוחות הצבא הסורי בחזית רמת הגולן. ביום האחרון למלחמה, המרגמה שממנה נורו הפגזים התחממה וגרמה לדליקה. האש התפשטה במהירות ואחזה גם בזחל"ם עמוס חומרי הנפץ, בו ישבו שלמה ומפקדו. הזחל"ם התפוצץ, והשניים נהרגו במקום. בן 19 היה שלמה פסקל במותו.   

"הגעתי הביתה מבית הספר ושמעתי צעקות איומות", משחזרת פייטן את היום שבו הגיעה הבשורה המרה. "אני מסתכלת ורואה את אבי יורד במדרגות וצועק 'שלמה נפל', ואת אימא מנסה לזרוק את עצמה מהמרפסת, כשאחת השכנות עוצרת אותה. צעקתי כמו משוגעת. כל הרחוב הגיע".

מותו של הבן הבכור ריסק את המשפחה. "מאותו הרגע נפסקו החיים", היא מספרת. "המשפחה שלי התפרקה לחתיכות. זה כבר לא מה שהיה קודם. החדר הריק, הכיסא המיותם בחגים".

חוה, הבת שנותרה, הפכה למשענתם היחידה של ההורים. "נשארתי איתם לבד, תומכת בהם נפשית במשך שנים, מלווה אותם לאזכרות בבית הקברות, לטקסים ב'יד לבנים' ובבית הספר שבו למד, מנסה לחזק אותם נפשית".

"אבי קפץ אל מותו עם תמונה של אחי ביד"

הגלעד שהקימה חוה פייטון לזכר אחיה, שלמה פסקל ז"ל, בקיבוץ דפנה, סמוך למקום נפילתו

עם השנים שיקמה את חייה, נישאה והביאה שני ילדים לעולם, למדה הוראה ושימשה כמורה להיסטוריה ולגיאוגרפיה בבית ספר תיכון. אך הוריה שקעו בדיכאון וסירבו לקבל עזרה נפשית. בשלב מסוים אף ניסה האב להתאבד וחווה זו שמנעה זאת ממנו, אך כמה שנים מאוחר יותר, כשהוא בן 64, הצליח האב לשים קץ לחייו. "הוא קפץ אל מותו עם תמונה של אחי ביד", היא מספרת.

גם האם ניסתה להתאבד מספר פעמים, עד שלבסוף נפטרה ממחלת לב. "משברון לב", תגיד בתה, שסעדה אותה עד הרגע האחרון. "כשהם חיו לא חשבתי על עצמי", היא מספרת. "הייתי עם ההורים. אחרי שהם הלכו, נשארתי לבד עם הכאב".

את החלל הגדול שנותר בליבה, החליטה פייטון למלא בפעילות הנצחה, שאותה היא מממנת מעבודתה כמזכירה בחברת השקעות. בביתה הקימה פינת הנצחה גדולת מימדים לאח. "הגדלתי תמונה שלו לבוש במדים המנומרים לגודל של כל הקיר", היא מספרת, "שמתי שם תעודות שלו, מזכרות ממנו, מכתבים".

"מתנחמת בדברים שעשיתי להנצחת אחי"

 [#middleBanner] 

בנוסף, כאמור, הקימה לפני כמה שנים גלעד בקיבוץ דפנה, לא רחוק ממקום נפילתו. "הגלעד נמצא מתחת לעץ אלון", היא מספרת, "מוקף זבילי פגזים ושתול שיחי הדס בצורת נר. במרכז הצבתי אבן בזלת שחורה, שעליה לוח ועליו חקוקים תולדות אותו קרב. מאז שחנכתי את האתר ב-2008, בכל שנה ב-10 ביוני אני עורכת שם אזכרה, עם משמר כבוד מהתותחנים ורב צבאי".

בטקס הזיכרון שתערוך שם השנה, יושמע כמובן השיר "אח יקר שלי", כפי שהולחן על ידי שרון יפעת, עובד והופק מוזיקלית על ידי ראובן חיון, ובוצע על ידי הילה בן דוד. עוד קודם לכן, יושמע השיר בטקס יום הזיכרון הקרוב לחללי צה"ל, בבית הספר "נווה עוז" בפתח תקווה, שבו למדו חוה ואחיה.  

השנים, היא אומרת, לא הקהו את הכאב. "אני נושאת את האובדן של אחי כל הזמן. הוא הולך אתי יום ולילה. הכאב על כך שלא אראה אותו לעולם הוא נורא. גם אחרי 49 שנים.

"היום אני מתנחמת בדברים שעשיתי להנצחתו של אחי. השיר הזה מלווה אותי וכשאני מגיעה לגלעד, נדמה לי שאני רואה את שלמה. לשמחתי השיר והגלעד יישארו גם אחריי ויזכירו את אחי, גם כשאני כבר לא אהיה פה". 

שכלה שני בנים, ועדיין מאמינה בחיים

פרויקט מיוחד: שירי נשים בשואה קמים לתחייה

קהילת נשים מעל 50 

מהפכת הנשים המבוגרות

5 סיפורים מרגשים מאחורי שירי יום הזיכרון

בואו לדבר על זה בפרלמנט של מוטק'ה