"הייתי אסירה של בעלי 1,825 ימים"

10.7.2003. את התאריך הזה שרי דיסקינד, 49, לא תשכח לעולם. היום בו סוף סוף קיבלה את הגט המיוחל מבעלה. "הייתי אסירה של בעלי 1,825 ימים", אומרת דיסקינד, חרדית לשעבר, שסיפורה המטלטל כמסורבת גט שימש גם השראה לסרט "גט" בכיכובה של רונית אלקבץ ז"ל. תשע שנים הייתה כלואה בתוך נישואים של אלימות פיזית, כלכלית ומילולית. חמש שנים נלחמה על חירותה, מלחמה שעדיין לא תמה. כיום, באומץ ובנחישות מקדישה את חייה דיסקינד, אמא לארבעה ילדים וסבתא לשלושה, למאבק למען זכויות נשים במגזר החרדי. בתקופה הנוכחית, שבה שוב עולים חדשות לבקרים מקרי אלימות מזעזעים ורציחות של נשים על ידי בני זוגן, המאבק הזה רלוונטי מתמיד.  

היא נולדה למשפחה חרדית ביישוב ביתר עלית. אביה ז"ל היה הרב השכונתי. משפחה קטנה יחסית למגזר, שלושה ילדים. כנערה צעירה בת 17 נשלחה ללמוד בסמינר דתי לבנות במנצ'סטר. באחד החופשים הכירה את מי שהפך לבעלה, והפך את חייה לסיוט מתמשך.

 "כנערות צעירות ותמימות היינו משתובבות, מרימות טלפון לנערים ומנתקות", היא מספרת. "ידענו פרטים על נערים ביישוב אבל אסור היה לדבר איתם ברחוב. הוא היה אחד הנערים שצלצלתי אליו. צחקקתי, רציתי לנתק אבל הוא לא נתן לי, התחנן שאגיע לרחוב רק כדי שיראה אותי. הייתי מאד תמימה. הסכמתי לשתות איתו קפה וכבר אז אמר לי שיום אחד  אהיה אשתו. מעולם לפני כן לא יצאתי עם בחור. היו לי כל כך הרבה ייסורי מצפון שמיהרתי לספר לאבא שלי, שמצדו דווקא קיבל את זה בשלווה. ערב לפני שחזרתי למנצ'סטר נפגשנו, והוא נישק אותי בפה. בשבילי זה היה הלם. תביני, רק כשהייתי בת 15 אחותי סיפרה לי איך מגיעים ילדים לעולם".

הוא מצא חן בעינייך?

"לא יודעת. לא הייתי בטוחה. פחדתי שברגע שמנשקים אותי בפה אני כבר מקודשת. אני זוכרת שחזרתי הביתה והרגשתי כאילו יש לי חותמת של חטא על המצח. נוצר בינינו קשר, כן הייתה התרגשות. אני לא יכולה להגיד אהבה. הייתי בסחרור ולא יכולתי לצאת ממנו. ברגע שהתחיל לגעת בי בפומבי, הייתי חייבת להתחתן איתו".

"האלימות התחילה כבר בחיזור האובססיבי"

"אם מישהו מקצועי היה מאיר את עיניי שהאובססיה הזו היא אלימות ולא חיזור רומנטי, אולי הכל היה נראה אחרת". שרי דיסקינד, צילום באדיבותה

בסופו של דבר השניים נישאו. היא הייתה אז בת 18. הוא נשלח ללמוד בכולל, מרכז לימודים ישיבתי בו לומדים אברכים, והיא למדה להיות פאנית (המייצרת פאות לנשים). הוא התקשה להיות כל היום במסגרת הלימודית, והיה חוזר הביתה במצוקה וכעס. "הוא לא היה מסוגל לשבת, והחברה החרדית לא מקבלת את זה שלא כולם אותו דבר", היא אומרת. "היו כבר אז סימנים של חוסר יציבות. האלימות התחילה כבר בחיזור האובססיבי. גם כשאמרתי לו 'לא', הוא היה מתקשר שוב ושוב ומחכה לי מתחת לבית. באותו זמן זה מאד החמיא לי, אבל לימים הבנתי שאם מישהו מקצועי היה מאיר את עיני שהאובססיה הזו היא בעצם אלימות ולא חיזור רומנטי, אולי הכל היה נראה אחרת. יצאנו כל יום כל היום. גם בשבת, שהייתה צריכה להיות לי קצת מנוחה ממנו. חמש דקות לפני כניסת השבת הוא היה מופיע מתחת לבית של ההורים שלי, ולא השאיר לנו ברירה אלא לארח אותו".

מתי התחילה האלימות?

"מהר מאד. או שהוא היה יותר מדי איתי או שהיה נעלם. לא ידעתי מה יקרה מחר. הוא יכול היה להיות ברגע אחד שמח, וברגע שני לרדוף אחריי בצרחות זעם. אף פעם אי אפשר היה לדעת מה גורם לו לקריזה. ברגע אחד הוא היה האדם הכי נדיב וטוב, וברגע אחר אלים בקיצוניות. אנשים מסביב היו בטוחים שהוא איש נהדר. חליתי שמונה פעמים בשנה בחיידק  סטרפטוקוקוס. דלקת שחזרה שוב ושוב בגלל מצב נפשי רעוע. הנפש שלי לא הייתה רגועה".

פחדת?

"בטח. הוא היה רודף אחריי בבית, דופק על הקירות, מכה אותי. אבא שלי היה משלם לנו  חשבונות חשמל ומים שהיו מתנתקים לנו באופן קבוע. הייתי עם ילדים קטנים ולא ידעתי מי ידפוק מחר בדלת. ההוצאה לפועל הוציאה דברים מהבית. הוא היה נעלם לימים שלמים, כשחוזר היה טורק דלתות, מרביץ לקירות ולי. אני זוכרת שאחרי הלידה של הקטן הוא סיפר לי שהוא הולך לבתי בושת. אמר לי שהוא הולך לחווה ששם נשים מענגות אותו. חרוטה לי בזיכרון המילה 'חווה'. אמר לי שלכבוד הלידה הוא רוצה שגם אני אלך למקום שגברים יענגו אותי. הייתי ילדת בית יעקב, לא הבנתי מה הוא אומר".

סיפרת להורים שהוא מכה אותך?

"הם ידעו שיש לי איתו חיים לא קלים. הייתי מגיעה אליהם לא פעם עם הילדים כי בבית לא היה אוכל, חשמל או מים. הם היו אומרים לי 'תחזרי לישון, הוא יחזור'. תמיד היו לו תירוצים הזויים למה נעלם. אחרי הלידה של הבת השלישית הוא לא חזר הביתה, וכשחזר סיפר שהיה בקבר של שמשון בן יעקב וירד מהשמיים איש עם בגדים לבנים, סגר לו את הידיים עם שלשלאות וביקש ממנו לסיים ספר תהילים שלוש פעמים. איך מתמודדים עם תשובה כזאת? אף אחד לא הציע לי להתגרש. גם המשפחה וגם הרבנים ניסו למצוא פתרון איך להחזיר אותו לנורמה. אני פחדתי לקלקל את השידוך לילדים".

"בית הדין הרבני הוא גהינום"

אחרי הגירושין החלה לחזור בשאלה. דיסקינד, צילום באדיבותה

קרה שהגעת לבית חולים כתוצאה מהמכות?

"לא, אבל קרה שהוא הזעיק משטרה אחרי שהיכה אותי והתלונן שאני הרבצתי לו. אם לא היו לי סימנים בגוף עוד היו מאמינים לו. אני רוצה שתביני למה הכוונה כשאני אומרת אלימות: אני זוכרת מקרה משפיל במיוחד. לרוב לא היה אוכל בבית, לפעמים הייתי מחלקת פיתה אחת למשך שבוע. עד כדי כך היה מחסור. התחלתי לחסוך פרוטות לסעודת שבת.  הצלחתי להכין סעודה, לנקות ולקלח את הילדים. הוא הגיע לשבת בדקה ה-90 ומזג לעצמו אוכל. לאישה אסור לאכול אחרי הדלקת נרות שבת, רק בקידוש, אבל לאישה מניקה מותר.  באותה תקופה הנקתי ולקחתי לעצמי אוכל. הוא פתח לי את הפה עם הידיים והוציא לי את האוכל מהפה. זה היה בשבילי יותר גרוע ממכות רצח. הייתה התעללות מתמשכת, לא יכולתי לעשות עם זה הרבה. מישהי ראתה אותו מרביץ לי בחדר מדרגות אבל לא רצתה להעיד. הסתבר שהיה לו קשר עם הבת שלה. זאת הסיבה שגברים אלימים מסתובבים ברחובות".

מתי החלטת שאת שמה לזה סוף?

"בשנת לימודים חדשה, ביום הראשון ללימודים הוא הסכים לקחת את בתנו בת השלוש לגן. כשהתקשרתי לגננת לשאול אם היא הגיעה, התברר שלא. הוא כרגיל לא היה זמין בטלפון. הייתי כמה שבועות אחרי הלידה, ורצתי עם העגלה ברחוב לחפש את הילדה. גיליתי אותה עומדת בוכה ליד חדר של בנים, שם השאיר אותה. באותו רגע החלטתי לצאת לתהליך גירושין. התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו 'זהו, אני מתגרשת'. הוא שמע את ההחלטיות בקולי ולקח אותי לבית הדין הרבני. 

"כאישה חרדית לא העליתי בדעתי ללכת למקום אחר. במקום הנוראי הזה גיליתי שאין דין ואין דיין. לעגו לי באמצע דיונים, הוציאו לי מילים מהפה, שנתיים לא פסקו לי מזונות. אחד הדיינים ביקש ממני 135 אלף דולר כדי שתוך יום יסדר לי גט. לא היה לי כמובן כסף. בית הדין הרבני זה בור ללא תחתית. את נכנסת לשם ואין לך מושג איך את יוצאת".

דיסקינד החליטה שהגיע הזמן לצאת לעולם ולחפש עבודה שתכניס לה יותר כסף. היא הלכה ללמוד תקשורת ב"רדיו קול חי", לאחר שקיבלה מהם הנחה ופרסה את התשלומים בפריסה הכי רחבה שיש, ומהר מאד מצאה עבודה כעורכת ומפיקת תוכניות אקטואליה ברדיו חרדי. שם נחשפה לנשים רבות שעברו חוויה דומה. באותה תקופה הבמאית ענת צוריה עבדה על סרט דוקומנטרי בשם "מקודשת", בנושא מסורבות גט, ופנתה לדיסקינד. בהתחלה היא התלבטה, בעיקר מחשש לשידוכים לילדיה, ובסופו של דבר נעתרה. "בית הדין הפך ליותר ויותר גהינום. ידעתי שאני מוכרחה להקריב למען נשים אחרות", היא אומרת. "יש סצנה בסרט שבה אני צורחת בתוך בית הדין הרבני. בזכות אנשים ששמעו את הצרחות קיבלתי את הגט. כל הזמן הזה הוא בכלל חי עם מישהי אחרת. הוא התחתן איתה חודשיים אחרי הגירושין, נולדו להם ארבעה ילדים, והם התגרשו".

"החיים שלי השתנו מהקצה לקצה"

"גם הגרוש שלי חווה אלמות כילד, לפעמים זה עובר בדורות". דיסקינד, צילום באדיבותה

איך מחלימים?

"בעזרת טיפול. גם הגרוש שלי חווה אלימות כילד. לפעמים זה עובר בדורות. צריך לטפל בזה שזה לא יעבור בדי.אן.איי. זה היה לי חשוב שהילדים יעברו טיפול. הבנות שלי היום חילוניות תל אביביות, בן אחד חרדי הארד קור, הבן השני עם כיפה סרוגה".

במקביל לשחרור ממנו השתחררת גם מהדת?

"זה תהליך ארוך מאד. אני זוכרת את הפעם הראשונה שנסעתי בשבת. הייתי בת 40.  זה מפחיד יותר מלקפוץ מאוניה באמצע אוקיינוס. אי אפשר להסביר את הפחד למי שלא עבר את האיסור. הכל נראה מאד חשוך, אבל החלטתי שהחופש חשוב לי ורציתי שחרור. להוריד את הפאה לקח לי המון זמן. מבחינתי זה כמו ללכת עם ביקיני ברחוב יפו בירושלים. אנשים דיברו עלי לא יפה בתוך במגזר, היו מעירים לי הערות זדוניות שאני יותר מכוערת ללא פאה. לא השלימו עם זה שאני הפאנית הסרתי את הפאה. קיצרתי שרוולים, מרחתי לק. העזתי לא ללבוש גרביונים. לא רציתי לעשות תהליך ביום אחד, רציתי לבחון. אני עדיין אדם מאמין אבל לא מאמינה בדתות, בכללים שנקבעו בתקופה אחרת שלא מתאימים להיום".

ביום שקיבלה את הגט המיוחל הילדים קיבלו אותה עם פיצה והמון מכתבים שכתבו לה. היא נשאה את "נשמת כל חיי", תפילה הנאמרת גם על ידי יחידים שניצלו מצרה. ואחרי כל השנים וכל המלחמות היא עדיין כלואה. "אני לא יכולה לצאת מביתר עלית כי אני חוששת שהוא ימכור את הדירה", היא אומרת, "אני חולמת לעזוב את המקום הזה ולא יכולה. יש לו חובות במאות אלפי שקלים. אני עדיין משלמת את המשכנתא והדירה עדיין לא על שמי. גם ההוצאה לפועל לא מקלה. עוד מקום אטום". היום עובדת דיסקינד במטה ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה, מוציאה תואר שני במדעי החברה. עדיין לא חולמת על זוגיות, לדבריה, משהו נשבר באמון.

את חווה היום אושר?

"החיים שלי השתנו מהקצה לקצה. כן, אני חווה אושר. יש לי את החופש להחליט לעשות מה שאני רוצה. אני לא חיה בתכתיבים של קהילה שאומרים לי מה לעשות. כל בוקר אני שואלת את עצמי מה אני רוצה, ולא מה רוצים ממני".  

מה לדעתך על הממשלה לעשות בנושא האלימות הגואה נגד נשים?

"מקלטים לנשים מוכות זה מבורך, אבל הגיע הזמן שידברו גם על ערי מקלט לגברים. יש פחות מדי תשומת לב לטיפול פיזי פסיכולוגי ומעצרי בגברים עצמם. מדברים על זה, אבל בפועל זה לא קורה. אם גבר יידע שאם לא ילך לטיפול יאלץ לשלם קנס, אולי לא יתחמק. יותר מדי נשים שותקות ולא מסוגלות לדבר על האלימות שהן עוברות. אנשים חושבים שזה קורה רק לנשים במעמד הנמוך וזה ממש לא נכון, אנשים לא מבינים עד כמה הגבר צריך להיות מטופל. צריך להכניס את כל הגברים לעיר מקלט ולא את הנשים. משהו בחוק צריך להשתנות. הרבה גברים אלימים לא מבינים באותו רגע שהם מתנהגים באלימות. אנחנו חושבות שמשהו השתנה אבל האמת היא שתבנית החשיבה הבסיסית היא עדיין שהגבר הוא הנסיך על הסוס הלבן, הוא זה שמציל את האישה, הוא זה שמגרש אותה, הוא זה שמתיר עגונות, הוא זה שיושב בבית הדין הרבני. האישה היא חפץ". 

"הייתי מפלצת, ולא הבנתי כמה אני גבר אלים"

מתגרשים בגיל הזהב? כך תעשו זאת נכון

גדעון רייכר: איפה האמונה של הרבנים המטרידים?

נשים מבוגרות חושפות באומץ את ההטרדות המיניות שעברו בצעירותן

למה לא התלוננתי? נשים מעל 50 משיבות אש

לשרוד ולא לשכוח: לשקם את החיים אחרי אונס