"הספורט בשבילי זה אוויר לנשימה"

במשך 32 שנה הייתה שרה זיו (63) מורה לחינוך גופני ומחנכת. בגיל 52 גילו אצלה סרטן שד, והיא נאלצה לפרוש מעבודתה במשרד החינוך. "אמא שלי חלתה בסרטן השד וסבתא שלי מצד אבא שלי נפטרה מהמחלה. הייתי במעקב פעם בחצי שנה", היא מספרת. "באחת מבדיקות האולטראסאונד נאמר לי שיש ממצא בגודל ראש של סיכה. עשו לי ביופסיה. היה לא קל".

מה עובר לך בראש כשמודיעים לך?

"אוי. את מחזירה אותי אחורה. זה היה יום חמישי, הייתי במטבח בבישולי שבת. הבטיחו מהמרפאה להתקשר אחרי עשרה ימים עם התשובה. מכיוון שלא צלצלו צלצלתי אני. המזכירה של הרופאה אמרה לי שהתוצאות הגיעו ושאני צריכה להגיע דחוף לרופאה, אבל שזה יהיה ביום ראשון כי הם כבר סוגרים. הייתי בהלם, אמרתי לה 'את לא הולכת לשום מקום, הרופאה לא הולכת לשום מקום, את לא תשאירי אותי כל השבת באי ודאות'. הגעתי ככה כמו שאני מהמטבח. הרגשתי שהשמיים נפלו עליי למרות שהייתה לי תחושה שזאת תהיה התוצאה. קצת בכיתי. כשיצאתי אמרתי לבעלי איציק שבלעדיו לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי. 'או שעולים ביחד או שנופלים ביחד', אמרתי לו. זה היה לו מאד לא קל. בשבילו זאת הייתה פעם שנייה - אשתו הראשונה נפטרה בגיל 34 מסרטן השד. בשלב הזה לא שיתפתי את הילדים. ביום ראשון כבר נכנסתי לניתוח וכרתו לי את השד".

מה היה הפחד הכי גדול?

"לא היה לי פחד. הלכתי אל הלא נודע אבל לא חששתי. אחרי הניתוח עוד עברתי בין החדרים ועודדתי אנשים. הייתי כל כך בטוחה וסמכתי על הרופאים. לא הייתי צריכה לעבור כימו ולא הקרנות כי תפסו את זה בזמן. הייתי עם ראש פתוח ועם ביטחון שמה שיגידו לי אני אעשה, ומה שצריך לקרות יקרה. סמכתי על אלוהים, הייתי מאד אופטימית. בבית הספר שיתפתי, זה לא היה סוד, להפך. סיפרתי כדי שתהיה מודעות ושמורות לא יחששו לעשות את הבדיקה, ולא יטמנו את הראש בחול".

לא עברה מחשבה להסיר גם את השד השני?

"לא. הם אמרו לי שלא צריך. אני לא נשאית, אין לי את הגן, אבל בכל זאת חליתי. את הבדיקה של הנשאות עשיתי רק אחרי שחליתי. רציתי להיות בטוחה. בכריתה עצמה הייתה פשלה. הרסו לי את כל מרקם השד. בתל השומר הצילו אותי, עשו שיחזור בעזרת בלון. לא רציתי לתבוע את הרופא ולפגוע לו בפרנסה. יומיים אחרי הניתוח כבר הייתי בישיבת ציונים. באתי עם הנקזים ששמו לי אחרי הניתוח, כי התלמידים היו בשבילי לפני הכל".

"מיד כשיצאתי לפנסיה התחלתי בפעילות ומילאתי את חיי"

מתנדבת, עוסקת בספורט וממלאת את חייה בעשייה. שרה זיו, צילום באדיבותה

למה פרשת בעצם מהחינוך?

"היום במחשבה לאחור עשיתי טעות. כמורה לחינוך גופני רוב הזמן אני בחוץ, והפחד הכי גדול של חולי הסרטן זאת חשיפה לשמש. אנשים קצת הלחיצו אותי כשאמרו לי 'איך תעבדי בשמש'. אבל האמת שיכולתי להמשיך לעבוד. אחר כך כבר לא יכולתי לחזור למשרד החינוך כי פרשתי על רקע בריאותי, ואי אפשר לחזור. רק בהתנדבות".

זיו במקור מושביניקית משדה אילן בצפון. בגיל 22 עשתה רישיון לאוטובוס. היא עבדה במועצה אזורית גליל תחתון 6 שנים כנהגת אוטובוס, הייתה הנהגת הכי צעירה, בימים שלא היו הרבה נהגות אוטובוס. היא שילבה את זה עם עבודתה במשק של הוריה, ובעבודתה כמורה לחינוך גופני בבית ספר כדורי. כן, זה המפורסם, שבו למדו בין השאר יצחק רבין ז"ל, חיים גורי ז"ל ויגאל אלון ז"ל. "בבוקר הייתי מסיעה את התלמידים לבית הספר, מחנה את האוטובוס והולכת ללמד בכדורי, ובצהריים הייתי מחזירה אותם", היא צוחקת.

עשר שנים לימדה שם חינוך גופני. כשנישאה עברה לרחובות והמשיכה בתפקידה כמורה לחינוך גופני במשך 22 שנה. היא אמא לארבעה ילדים וסבתא לשמונה נכדים. את עבודתה כמורה לחינוך גופני אמנם עזבה, אבל לא את הספורט וההוראה: זיו מצאה דרכים משלה להמשיך לעשות את מה שהיא אוהבת, למרות המחלה. היא לקחה כיוזמה אישית לקדם את תחום הכדורשת ברחובות. בתמיכת החברה העירונית רחובות לתרבות ספורט ונופש, הקימה ומאמנת כיום בהתנדבות קבוצת כדורשת מאמאנט לנשים בעיר. היא אימנה במשך שלוש שנים קבוצת מאמאנט בשם "גוונים" של אימהות לילדים חריגים, ומאמנת ליגת כדורשת לילדי כיתות ה', ו'. ואם זה לא מספיק, היא גם מתנדבת פעם בשבועיים בחלוקת סלי מזון בעמותת הוד ישראל. לאחרונה נשרף בית למשפחה ברחובות, והיא מיהרה לרתום את חבורת הכדורשת שלה לעזור. "כשלוקחים את החיים בקלות ובאופטימיות שום דבר לא צריך להשתנות", היא אומרת, "מיד כשיצאתי לפנסיה התחלתי בפעילות ומילאתי את חיי. למדתי צורפות דרך משרד העבודה, אני פעילה בבית הכנסת שלנו. אין לי זמן, אני עמוסה בהמון דברים. יש לי בית גדול שאני מנקה לבד ושני ילדים שעדיין בבית, ואני גם מבשלת".

"אפשר לשחק כדורשת בכל גיל"

ספורט שנגיש לכולן. שרה זיו, צילום באדיבותה

מה הקסם עבורך בכדורשת?

"כשהייתי מורה עסקתי יותר בצד של האתלטיקה ופחות במשחקי כדור. כשפנו אלי מהחברה העירונית ברחובות לאמן קבוצת נשים בכדורשת לא ממש ידעתי מה זה. שמעתי שנפתח קורס מאמני כדורשת בווינגייט, הלכתי ומשם זה התגלגל. אני אוהבת בכדורשת שזה ספורט שנגיש לכולן - כל מי שרוצה יכולה לשחק כדורשת, לא משנה מה גילה ומה רמת הכושר שלה. כן, גם מי שמעולם לא התעסקה בספורט. כדורשת די דומה למשחק הכדורעף, ההבדל הוא שבמקום להדוף את הכדור במכות תופסים אותו בידיים לשנייה אחת, והמטרה היא לגרום לכדור לפגוע במגרש הקבוצה היריבה מעבר לרשת. זה גם מפגש חברתי נפלא - היציאה מהבית בשעות הערב. אני רואה את הנשים יוצאות מהאימון עם חיוך על הפנים וזה הכל בשבילי". 

כשמדברים על ספורט, הפנים של זיו מתמלאות באור. "הספורט זה החיים, אוויר לנשימה", היא אומרת. "מבחינה בריאותית אני לא במיטבי - עם חוליות מרוסקות בגב אחרי שנים של פעילות גופנית. מילדות הספורט הוא כל חיי - רצתי, עשיתי אתלטיקה קלה. גדלתי במושב ולא היו תחרויות אבל היה ברור לי שאעסוק רק בספורט. עשיתי אין סוף השתלמויות בווינגייט כי היה לי חשוב לרכוש יותר ויותר כלים. בשיעורי ספורט עשיתי הכל עם התלמידות שלי, לא הייתי מהמורים שנותנים הוראות ויושבים. גם היום אני עושה חימום עם קבוצת הכדורשת. בשביל הבריאות אני עושה פילאטיס מכשירים, וגם עושה הליכות. ספורט זה האושר, זה הכל.

"הייתי רוצה שיותר נשים יבינו שככל שיתעסקו יותר בספורט בגילים צעירים, יהיה להן מחסן סידן בגוף. וכולנו יודעים כמה חשוב הסידן בגילים מבוגרים. בגיל 60 זה אולי לא יעזור לצפיפות העצם אבל זה נותן אדרנלין. הנשים בקבוצת הכדורשת שלי מספרות שהן לא יכולות להירדם אחרי אימון. האנרגיה בשיא. אפשר לשחק גם בגיל 70, וגם אם לא עסקתן מעולם בספורט או במשחקי כדור".

יש לך מסר לנשים שיוצאות לפנסיה?

"אם אתן פורשות בידיעה שהחיים יהיו דבש, הם יהיו דבש. אם אתן פורשות ברע, החיים יהיו אפורים. תעשו מזה לימונדה, תמלאו את כל הזמן שלכן בלעשות טוב. אני היום יותר עסוקה מלפני המחלה. בעבר הייתי הולכת לעבודה, חוזרת הביתה, אסיפות הורים וזהו. הכל סבב סביב בית הספר. היום אני עושה עם הזמן שלי מה שאני רוצה, וכל שנייה מנוצלת. יש פה מדרשה נהדרת של גימלאים אבל אין לי זמן. אני מזכירה לעצמי שכל יום שעובר לא חוזר".

"באמצעות הריקוד אפשר לחולל שינוי ענק בחיים"

הילוך גבוה: מאמני כושר בני 60+

שומרים על כושר בעזרת כיסא ובקבוק

האישה שעזבה הכל והפכה מורה ליוגה

הצטרפו לקהילת הבריאות ואורח חיים בריא של מוטק'ה