"ידעתי בדיוק איך תשמע הדפיקה בדלת"

שאול צ'יטיאט דמיין את הסיטואציה הנוראה, דקה אחר דקה. "ידעתי בדיוק איך תישמע הדפיקה בדלת, איך אתנהג כשיודיעו לי, מה אומר בשבעה. שיננתי לי כמה מנטרות - שאני לא אשם במה שקרה, שלא יכולתי להשפיע ולא למנוע ולכן אני חייב לחיות, למען האחרים". כשדפקו באותו יום בדלת ביתו להודיע שבנו הטייס עמרי איננו, הוא ידע הכול עוד לפני שפתח אותה. 

הדפיקה הנוראה היא מנת חלקן של עשרות אלפי משפחות בישראל, שאחריה לעולם לא ישובו להיות כשהיו. את הכורח להמשיך לחיות למען האחרים מתחזקים ההורים, האחים, האלמנות והילדים לא מעט בזכות פעילויות להנצחת יקיריהם. "ההנצחה היא הדרך שלנו לשמור על רלוונטיות כהוריו של ניר", מנסחת שרה דובב, אמו של סמ"ר ניר דובב ז"ל, "ולא רק כהורים של שני בנינו החיים. אנחנו ממשיכים כך להיות הורים לשלושה ילדים".

שאול צ'יטיאט ושרה דובב הם שניים מקבוצת הורים שכולים של חללי מערכות ישראל, שהשתתפו בפרויקט ההנצחה "קהילה יוצרת זוכרת" של החברה למתנ"סים, בשיתוף "יד לבנים", במסגרתו חברו לאמנים מתחומים שונים, שיצרו יצירות לזכר בניהם שנפלו.

הפרויקט נולד ביום הזיכרון של השנה שעברה במתנ"ס קריית אונו, מתקיים שם גם השנה ועתיד להתרחב למקומות נוספים בארץ. התערוכה שבה מוצגות היצירות, "קהילה יוצרת זוכרת", תיפתח לציבור ב-26 במאי בספריית קריית אונו.

"ביום שהבן שלי סיים קורס טיס, ידעתי שאני עלול לאבד אותו"

חודשים ספורים לפני שנפטר נישא לחברתו. רס"ן עמרי צ'יטיאט ז"ל, צילום באדיבות המשפחה

צ'יטיאט בן ה-77, בעברו איש קבע בחיל התותחנים ששימש כיו"ר האיגוד לביטחון ואבטחה בישראל, וכיום מכהן כיו"ר משותף של "יחד למען החייל", הוא מי שעמד מאחורי היוזמה. "במתנ"ס היו תחילה ספקות לגבי פרויקט הנצחה כזה", הוא מספר. "חששו שההורים השכולים לא יהיו מוכנים לפתוח את סגור ליבם, שלאמנים יהיה קשה מדי להתמודד. לשבת מול משפחה שעולמה חרב זה לא פשוט".

אבל הוא התעקש, פנה אישית למשפחות שכולות באזור בקעת אונו וגייס אותן לפרויקט. "הסברתי שזה מיועד לדבר אחד", הוא אומר, "שיפתחו את הלב ויספרו על היקר להם מכול. שיניחו בצד את האובדן, החסר והכאב וידברו על האהבות של הנופל, הפרחחות, העליזות, מה הם זוכרים שגורם להם לחייך".

לאור הצלחת הפרויקט והתערוכה שהוצגה בעקבותיו בשנה שעברה, הוחלט לחזור עליו גם השנה. "תהליך העבודה היה מאוד טוב לנו, ההורים", אומר צ'יטיאט. "אחד ההורים השכולים אמר לנו: '32 שנה לא יכולתי לדבר על הבן. זו הפעם הראשונה שפתחתי את הלב. היום אני לא מתבייש לבכות'".  

בן 26 היה בנו, רס"ן עמרי צ'יטיאט ז"ל, טייס 16F, כשהתמוטט ונפטר במפתיע בינואר 1996 במהלך מבחן כושר של הטייסת בה שירת. רק ארבעה חודשים קודם לכן נישא לחברתו בשמת. "גידלתי שני בנים טייסים", מספר האב, שכמו בנו, מכונה "צ'יטה". "ביום שהבן השני שלי סיים קורס טיס, ידעתי שאני עלול לאבד בן.

סדרת מפגשים הולידה פסל מרגש לזכר עמרי

 שאול צ'יטיאט והאמנית כרמי אלדמע עם היצירה לזכר בנו, הטייס עמרי. הצילום באדיבות החברה למתנ"סים

"קשה להבין מה זה לחיות שנים עם ההרגשה שבאיזשהו יום קצין העיר ידפוק בדלת ויאמר לי, 'אדוני, נשארת עם בן אחד'. נשבעתי לעצמי באותן שנים שלא אפול למעמסה על הבן הנותר, שלא אגרום לו לנסות למלא את החלל. בשלב מסוים ביקשו מבני השני, גלעד, שיפסיק לטוס. אמרתי 'לא, אסור שהפגיעה שהוא חטף תפגע באהבת חייו, הטיס'".

במסגרת פרויקט "קהילה זוכרת יוצרת" של 2016 חבר צ'יטיאט לאמנית כרמי אלדמע, לסדרת מפגשים שהולידה פסל מרגש לזכר עמרי. "סיפרתי לה את כל הדברים הנפלאים עליו", הוא נזכר. "איך בגיל שנתיים הוא אמר מילים כמו 'אמש' ו'בין ערביים', איך בגיל שלוש ידע לזהות דגמי מטוסים ובכיתה ג' שרטט מפה של כל מדינת ישראל. איך זכה באליפויות בקורס טיסנאות, כמה אהב שיט וספורט.

"חצי מהזמן בכיתי, אבל גם נהניתי לספר על הבן שגידלתי. אדם ישר והגון. סיפרתי על הכלבה שלו שהלכה לעולמה כשהיה נער, והוא סירב לקבל כלב אחר. אמר שלא סיים להתאבל עליה".

"לא ידעתי לקראת מה אני הולכת", מתארת האמנית כרמי אלדמע את החששות מהמפגש הראשון עם האב השכול. "לא ידעתי איך אתמודד עם סיפור כל כך טראגי. יש סביבנו הרבה הורים שכולים ולא תמיד יודעים מה לומר. אבל ברגע שפגשתי את שאול, נוצר בינינו קשר מאוד מיוחד, קשר מיסטי הייתי אומרת. הוא סיפר לי על חייו, על המשפחה שלו וכמובן על עמרי.

"למדתי שעמרי היה ילד שונה, לא ילד ממוצע, שמילדות התמצא במטוסים ורצה להיות טייס. שאול הראה לי תמונות וסיפר גם על האהבה השנייה של עמרי, ספורט אקסטרים, ודיבר גם על הדרך הנוראה והבלתי נתפסת שבה מת".

העבודה שיצרה היא פסל ברונזה של רקדן בלט, ידיו שלוחות לשמיים כאילו מנסה להינתק מכוח המשיכה. "בבלט השאיפה היא תמיד כלפי מעלה", היא מסבירה. "כל השרירים מרוכזים בניתוק מהאדמה. הצבתי את הדמות על ספירלה, שכאילו מאפשרת לה להתרומם. נראה כאילו איזה כוח מושך אותה כלפי מעלה, קוטף אותה".

"שום דבר לא באמת מכין לרגע שמגיעים הביתה מקצין העיר"

נהרג בפעילות בלבנון ב-1993, כשהוא בן 19.5 בלבד. סמ"ר ניר דובב ז"ל, תמונה באדיבות המשפחה

יצירה מרגשת נוספת, שתוצג בתערוכה השנה, היא פזל דו-צדדי שיצרה האמנית מרים קוז'וקרו לזכר סמ"ר ניר דובב ז"ל, מפקד טנק שנהרג במהלך פעילות בלבנון בפברואר 1993, והוא בן 19 וחצי. העבודה מציגה סצנה שמחה ביער, הנראית כמו לקוחה מתוך חלום. מהצד האחד דמויות של ניר בשלבי חייו השונים, ובצד השני דמותו במדים.

בחולון, העיר בה נולד וגדל, הכירו היטב את ניר דובב החייכן, הגבוה, הספורטאי. "הוא היה קפטן נבחרת הכדורסל בתיכון ועד היום מתקיים שם טורניר לזכרו, 'החברים של ניר'", מספרת אמו, שרה. "בכל פעם שאני באה למשחק אני מרגישה שאני רואה אותו. דרך החברים שלו, אני רואה למה הוא יכול היה להתפתח".

לפני 11 שנים עברו אילן ושרה דובב לקריית אונו. הרהיט הראשון שהעבירו לדירה החדשה היה ארון הזיכרונות של ניר. "אדם ממשיך להתקיים, כל עוד יש כאלה שזוכרים אותו ואת מי שהוא היה", היא אומרת, "אבל הגענו לקהילה חדשה וכאן אנשים לא יודעים בכלל מי הוא היה. כאן אני אימא של יובל ורון, אף אחד לא יודע שאני גם אימא של ניר".

אחד מתפקידיה כאימא, כפי שהיא רואה זאת, הוא להנציח את בנה. "הפרויקט של 'קהילה יוצרת זוכרת' נראה לי דרך מאוד נכונה", היא אומרת. "עצם האינטרקציה עם עוד אדם היא דבר חיובי, זה מלווה ביצירה וזה גם מאפשר לנו לחוות את הבן שלנו מעיניים של מישהו אחר".

כאם לחייל קרבי, גם שרה הכינה את עצמה לרע מכול, אבל ביום שזה קרה, ליוותה אותה תחושה קשה כבר מהבוקר. "יצאתי לעבודה לבושה כהרגלי בשחור", היא משחזרת, "אבל כשעברתי ליד הראי אמרתי לעצמי: 'את נראית כמו באבל', והוספתי מטפחת בהירה. הניתוח של התחושות שהיו לי נעשה רק בדיעבד. שום דבר לא באמת מכין אותך לרגע שמגיעים הביתה מקצין העיר".

הקשר שעשתה בדיעבד הולך הרבה אחורה, אל שירותה הסדיר כחיילת בדובר צה"ל במלחמת ששת הימים ("אני העברתי לעיתונות את הידיעה 'העיר העתיקה בידינו'"). "ליוויתי קבוצת עיתונאים לסיור בעיר העתיקה שזה עתה נכבשה", היא נזכרת. "באזור שער יפו עברנו ליד טנק תקוע, שבדיוק פינו ממנו גופת חייל. כבר אז, כבחורה בת 18, חשבתי לעצמי שעם כל רוממות הרוח של 'הר הבית בידינו', למשפחה הזאת זה לא שווה. לימים, גם הבן שלי נהרג על טנק, ואפילו לא על אדמת ישראל".

"התמסרתי ליצירת ההנצחה ולא יכולתי ליצור שום דבר אחר"

האמנית מרים קוז'וקרו עם היצירה שיצרה לזכר ניר דובב ז"ל. צילום באדיבות החברה למתנ"סים

נושא ההנצחה מעסיק את דובב, בת 70 היום, גם מהכיוון המקצועי, כמעצבת פנים במקצועה, המעצבת בהתנדבות חדרי הנצחה לחללי צה"ל. "זו הדרך שלי לתרום", היא אומרת. "אני מאמינה שצריך להנציח את האדם החי, את מי שהוא היה בחייו, ועל זה אני שמה דגש בעבודה הזאת".

גם כשפגשה, לצד בעלה אילן, באמנית שעתידה להנציח את בנה, זה היה הקו המנחה. "סיפרנו על ניר, ילד הסנדוויץ' שלנו, כמה היה אהוד, חברותי, שופע אהבה, מסתדר עם כולם. איך הבית תמיד היה מרכז חברתי. סיפרנו לה על הפזל הענק שהרכבנו איתו בחדר האטום במלחמת המפרץ, וזאת הייתה ההשראה ליצירה. פזל של קטעי חיים, שמתחברים לתמונה מושלמת, שיש בה המון עוצמה".

"כל התהליך היה מאוד מרגש", מספרת האמנית מרים קוז'וקרו. "לפני הפגישה הראשונה הייתי מאוד מתוחה, אבל שרה ואילן הקלו עלי מאוד. מצאתי שני אנשים באמת מיוחדים, שלמרות הכאב שהם נושאים, בוחרים לזכור את בנם כילד שמח, עם חיוך על הפנים".

את החוברת שהוציאו חבריו של ניר שנה לאחר מותו, סירבה קוז'וקרו לקרוא עד תום תהליך היצירה. "רציתי להתמקד בניר לא דרך עינם של אחרים. אני מרגישה היום שאני מכירה אותו היטב", היא מסבירה. "התמסרתי לעבודה הזאת ולא יכולתי ליצור שום דבר אחר כל אותה תקופה. חייתי כל פיסה של תמונה, של סיפור. מהבוקר עד הערב הייתי מול הדבר הזה. כשעבדתי לא בכיתי, הייתי מרוכזת בעבודה ובחיוך שלו. רק אחרי שסיימתי את העבודה, קראתי את החוברת לזכרו. לא יכולתי להפסיק לבכות".

השנים החולפות, מספרים ההורים, לא מקהות את הגעגוע, אבל החיים חזקים יותר. שאול צ'יטיאט, שנשוי היום בשנית, ממלא את חייו בעבודה התנדבותית. "נשבעתי להמשיך לחיות", הוא אומר. "אני מתרוצץ ורץ ואוהב אנשים ואנשים אוהבים אותי, כך אני מקווה. אבל שבועיים לפני יום ההולדת של עמרי, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום האזכרה שלו, אני פשוט משותק. אני לא יודע מאיפה אני שואב כוחות לקום בבוקר. אני עושה דברים, אבל הנשמה פורחת מהם". 

ומה נותן את הכוחות?

"החיים. זה הדבר הכי מופלא והמתנה הכי גדולה. כן, היו לי בין היתר גם מחשבות אובדניות, אבל אני מאמין שאין קדוש יותר מהחיים".

ניר דובב צריך היה להיות היום בן 45. שני אחיו, וגם חברתו האהובה מתקופת הצבא, איקה, כבר נישאו והביאו ילדים לעולם. "התחושות משתנות עם השנים", אומרת אמו שרה, "אבל הגעגוע לא מרפה. קשה לי שהוא לא יכול להרים טלפון ולהגיד 'אימא, אני בסדר'. אף פעם לא חיפשתי שהילדים שלי יהיו צמודים לי לסינר. רציתי לתת להם כלים לפרוח. רק שמדי פעם יתקשרו ויגידו שהכול טוב".

שכלה שני בנים, ועדיין מאמינה בחיים

5 סיפורים מרגשים מאחורי שירי יום הזיכרון

אחות שכולה: "גם אחרי 49 שנים הכאב גדול מנשוא"

לכל איש יש נר

מסע בזמן: הנוסטלגיה של הגלויות הישראליות

לא רק חומוס-טחינה: 10 דברים שתמצאו רק בארץ