"למדתי לחיות עם המחלה, כשזה יחזור - נתמודד"

ב-2012 השתנו לראשונה חייה של אושרית פרייזנר, כיום בת 62, אם לשלושה וסבתא לארבעה. זה התחיל מכאב בלתי נסבל בכתף ועייפות כרונית. "הלכתי לאורטופד, עשו לי צילומים ובדיקות, וקבעו שיש לי קרע בגיד הכתף", היא מספרת. היא עברה ניתוח והתהלכה חודש ימים עם סד, אבל הכאב לא עבר. "אמרתי למשפחה שלא נראה לי שמדובר בקרע, כי עובדה - עברתי ניתוח והכאבים הם אותם כאבים. המשכתי לחפש מה קורה בגוף שלי, התחלתי סדרת בדיקות. באחת הפעמים ניסו לקבל תשובה לבעיה בבדיקות דם, והחליטו לאשפז אותי. שם, אחרי סדרה של בדיקות הדמיה וצילומים, האבחנה הגיעה - סרטן שחלה גרורתי בשלב מתקדם".

איך הגבת לבשורה?

"אני חושבת שבתחושות בטן כבר ידעתי שמשהו חריג. ביום האבחנה הבן שלי חגג יום הולדת 18, עד היום הוא אומר לי 'אחלה מתנה קיבלתי'. מצד שני, בדיעבד הוא קיבל את אמא שלו במתנה. אני זוכרת שהרופא קרא לי לחדר, ושאל אם ארצה להכניס את הבן שלי איתי. ידעתי מה עומדת להיות הבשורה, והבנתי שגם עם הידיעה הקשה ביותר נצטרך להתמודד יחד. כשאמרו לי שאני בשלב 4 של המחלה אנשים סביבי הציעו לי לנסוע לגרמניה לקבל טיפול. אני עם דרכון אירופאי, וחברים אמרו לי שהטיפולים שם יותר מתקדמים ויותר אישיים, אבל אני רציתי את המשפחה איתי, לא רציתי לקרוע אותם מהמקום הטבעי ומאורח החיים הרגיל שלהם, לשגע אותם רק כי אני חולה. רציתי שכולנו נישאר בבית. אמרתי לעצמי שאם המזל שלי הוא לחיות אז אני אחיה, צריך גם מזל, זו היתה ההשקפה שלי. וקיבלתי פה טיפול מעולה, זה עוזר גם כשדוברים את השפה ויודעים להגיד מה כואב ומה מציק. זו מחלה שצריכים בה המון תמיכה, וכאן יכולתי לקבל אותה - גם הסביבה הקרובה הגיעה לבקר כל הזמן, הייתי בסביבה תומכת".

"כבר חשבתי שאולי סרטן זה לא כזה נורא, הנה, היה ונגמר"

"רציתי להיות חזקה בשביל הילדים והנכדים". אושרית פרייזנר עם בעלה בטיול בפרובאנס. צילום באדיבותה

פרייזנר עברה שלושה סבבים של טיפולי כימותרפיה כדי להקטין את הגידול, ולאחר מכן ניתוח להסרת הרחם והשחלות, בו כרתו גם חלק מהמעי. "אחרי הניתוח עברתי עוד שלושה סבבי טיפול עד שנמסר לי שאני נקייה לגמרי", היא מספרת. "כבר חשבתי שאולי סרטן זה לא דבר כזה נורא, הנה – היה ונגמר, חצי שנה וזה מאחוריי. יצאתי גיבורה". אבל אחרי כשמונה חודשים האידיליה התנפצה, כשפרייזנר החלה לחוש כאבי בטן וחולשה. "מיד התרעתי בפני האונקולוגית", היא נזכרת. "בשלב הזה כבר הייתי מאד קשובה לגוף. אם לפני המחלה אפשר היה לספור על כף יד אחת מתי ראיתי רופא, כאן כבר הרגשתי שמשהו לא בסדר, היתה לי תחושה שזה חזר. עברתי בדיקת CT וראו שזה חזר, הסרטן מפושט, יש גרורות בכבד ובחלל הבטן ואי אפשר לנתח".

איך הרגשת?

"זה היה 'נוק אאוט'. התחלתי לפחד, היתה נפילה, חשבתי שזה הסוף כי אם אי אפשר לנתח וזה מפושט אז אין מה לעשות. אבל לא היתה לי ברירה אלא להתעשת במהירות, רציתי להיות חזקה בשביל הילדים והנכדים, וחזרתי לכימותרפיה. היה לי קשה עם זה שרופאים הרבה פעמים ענו לי שהם לא יודעים, למשל כששאלתי אותם איך מתפתחת המחלה, או מה הסיכוי שלי באחוזים. הם באמת לא יכולים להגיד, אבל זה מערער. בשלב הזה הבנתי שאני חייבת להיות הרופאה של עצמי, במובן הזה שיש אמנם פרוטוקולים של טיפול, שקובעים מתי צריך להגיע לכימותרפיה ומתי לנוח, אבל אני לא הייתי מוכנה לקבל את זה. אמרתי שאני אקשיב לגוף, ואם הגוף שלי יהיה מסוגל אני אקבל כימו גם כשאני אמורה לנוח, ולהפך – אם ארגיש שהגוף שלי לא עומד בזה, לא אקבל טיפול גם אם כתוב שאני צריכה. לשמחתי הרופאה זרמה איתי".

דבר נוסף שסייע לפרייזנר, המתגוררת בכפר ורדים, היה קבוצת תמיכה. "אף פעם לא הייתי בקבוצת תמיכה, אני לא מהמשתפות, אבל היתה פה עוד מישהי ביישוב שחלתה ורצתה מאד ללכת לקבוצה כזו. היא לא רצתה ללכת לבד וביקשה שאבוא איתה. הצטרפתי אליה, יותר בשבילה, אבל דווקא שם קיבלתי כוחות. מישהי בקבוצה שיתפה על סרטן שחלתה בו שאי אפשר היה לנתח, ובכל זאת היא כאן. זה נתן לי את הכוח".

"אחת הבעיות העיקריות במחלה היא שלא מכירים בה מספיק"

"חשוב מאוד לחולים לטוס להתאוורר קצת". אושרית פרייזנר עם בתה הבכורה במהלך טיול בתאילנד, צילום באדיבותה

את טיפולי הכימותרפיה עברה פרייזנר כאמור בקצב שלה. "הרופאה שלי טוענת שלקחתי את זה כמו טיפול הומאופתי, כי זה התפרס על פני שנה וחצי ובמינונים מאד קטנים", היא מספרת. "אחרי שנה וחצי הרופאה אמרה שכדאי להפסיק עם זה, כי זה לא לפה ולא לשם. היא העבירה אותי לכדורים לטיפול בהישנות המחלה. אלה היו 16 כדורים שהייתי צריכה לקחת כל יום, ולאדם שלא לוקח אפילו כדור אחד זה נשמע מטורף. אז אמרתי לה בסדר אבל עשיתי דין לעצמי, ולא לקחתי את הכדורים. הרופאה אמרה שהם אמורים להאריך את השהות שבין תקופה לתקופה עד שהסרטן חוזר בין 4.5-5 שנים. אומרים שחמש שנים של הפוגה משמעותם החלמה, אבל חודשיים לפני ציון אבן הדרך המשמעותית הזו שוב חזר הסרטן. לפחות לא לקחתי כדורים בזמן הזה".

הפעם כשהסרטן חזר הוא התלבש על המעיים. "זה היה די אלים, אחרי חודש כבר עברתי ניתוח אבל הסרטן חדר את המעיים וקיצרו לי אותם עוד קצת. הורידו גם את הטחול, חזרתי לכימו אבל מהר מאד הפסקתי כי קיבלתי פקקת בעורקי הריאות והכבד. בינתיים אני בסדר. כבר שנה וחצי אחרי, עם 3 כדורים ליום שזה כבר יותר סימפטי".

התרופה שנוטלת פרייזנר לא נמצאת בסל הבריאות, מה שמאלץ אותה לעבור מסכת של בירוקרטיה בכל פעם כדי לקבל מרשם. "לא אחת אני נאלצת להעביר שבועיים ויותר בלי הטיפול", היא אומרת. "ברור לי שאם התרופה הייתה בסל הבריאות הייתי יכולה להפיק ממנה תועלת יותר גדולה. לצערי עם הזמן הבנתי שאחת הבעיות העיקריות שיש במחלה הזו היא שלא מכירים בה מספיק. לא כולם יודעים למשל שיש מוטציה שיכולה לגרום להתפתחות סרטן השחלה וסרטן השד, BCRA, ושבדיקה גנטית יכולה לאתר אותה ולסייע בגילוי מוקדם. כשאני גיליתי שאני חולה בסרטן השחלות, ביקשתי מבנות המשפחה ומהילדים שלי להיבדק גם. אחותי, בת דודתי ובני נמצאו כנשאים. אחותי עברה הסרה של הרחם והשחלות וכריתת שדיים כפעולת מנע. אנשים לא מבינים כמה זה חשוב, זה סרטן מאוד מתעתע, קשה מאוד לאבחן אותו מוקדם וכמעט תמיד הוא מתגלה מאוחר מדי".

החלום הבא: טיול להרי הרוקי

"היום ברור לי שאני צריכה את שלוות הנפש שלי". אושרית פרייזנר במהלך טיול ביפן, צילום באדיבותה

למעשה את חיה תמידית בתחושה שזה יכול לחזור כל רגע.

"כן, גם היום אני חיה עם זה שבשלב מסוים זה יחזור, אני מודעת לזה. אין לי אשליה היום שזה לא יחזור. אבל אני לא מוכנה שזה ישתלט על סדר היום שלי, אני מנהלת את המחלה ולא היא אותי. חיים עם זה יותר טוב כשלא מופתעים. אני לא חיה בהכחשה, וכשזה יחזור נתמודד. למזלי יש לי אופי חזק, ואני תמיד דואגת לשמור על מצב רוח טוב, לא לרחם על עצמי".

כיום נמצאת פרייזנר באובדן כושר עבודה, אבל עד שחלתה היא עבדה כמנהלת כספים בחברה גדולה. "אני בפנסיה, מהשלב הראשון החלטתי שאני לא חוזרת לעבודה. אמרו לי שזה יעסיק אותי אבל אני אמרתי שאני יודעת מה טוב לי ואני לא חוזרת, ומתחילה לתכנן לי את החיים כמו שטוב לי. לפני הסרטן אמנם עבדתי בחצי משרה אבל היה בה המון סטרס, ולטעמי המחלה הזו קשורה בסטרס ולחץ, ואני עכשיו רוצה למנוע את הלחצים האלה. אם הייתי יכולה לחזור אחורה הייתי מפסיקה לעבוד מוקדם יותר ומנסה לנהל חיים רגועים ושקטים, היום ברור לי שאני צריכה את שלוות הנפש שלי. בתזונה לא שיניתי כלום, אני רוצה ליהנות ממה שאני עושה ואוכלת. אמרו לי לאכול תזונה מופחתת סוכר ולשתות אלוורה, אבל אני לא מאמינה בזה, אני אחיה את החיים ואיהנה מהם. יום אחד אני יכולה לשכב כל היום במיטה וזה בסדר לי ואני נהנית מזה, ויום אחרי זה אני יכולה להחליט שאני יוצאת לטייל, כמו היום, כשקמתי בבוקר והחלטתי שאני נוסעת לאגמון החולה. בעיקר הטבע עושה לי את זה, אני חיה מיום ליום מה שבא באותו יום אני מרוצה ממנו. תמיד אמרתי לילדים שלי שאם יקרה לי משהו, שידעו שהייתי מאושרת".

וכשפרייזנר אומרת שהיום היא נהנית מהחיים היא מתכוונת לזה. עד שחלתה, כפי שהיא מעידה על עצמה, היא היתה שלוש פעמים בחו"ל בכל חייה. מאז שחלתה, ובתקופות שבהן היתה החלמה, היא טסה עם בעלה לטייל באירופה, בדרום אמריקה וביפן. "אחרי שחליתי החלטתי שכל רבעון אטוס לחו"ל", היא אומרת. "חשוב להגיד שכמעט אף חברה לא מוכנה לבטח חולים אונקולוגיים, לקח לי זמן עד שמצאתי חברה שמסכימה, וזה מאד חשוב לחולים לטוס להתאוורר קצת. אני טסתי כי הרגשתי שאני חייבת לשנות אווירה, לראות עולם, להתנתק. עכשיו אין טיולים לחו"ל אז אני מטיילת בארץ".

איך הקורונה באמת משפיעה עליך?

"אני תמיד מסתגלת למצב, אני לא שונה מאחרים. אני כן שומרת יותר בתקופה הזו, בתחילת המגיפה פגשתי את הנכדים רק בזום, לא הייתי מוכנה לקחת סיכון. אני לא אצא לטיול טבע בשבת כשכל עם ישראל נמצא, אבל באמצע השבוע אני מטיילת לי. אני לא מרגישה נורא עם הקורונה, הדבר היחידי שמפריע לי זה שאני לא יכולה לנסוע לחו"ל. אז אני מתכננת את הטיול הבא עכשיו, להרי הרוקי. זה החלום הבא שלי".

ניצח את הטרשת והשתתף בטור דה פראנס

"הספורט בשבילי זה אוויר לנשימה"

"בזכות הקורונה חזרתי לצייר"

הצטרפו לקהילת הבריאות של מוטק'ה