"זו הייתה שנת האבל המופלאה שלי"

"שנת האבל המופלאה שלי", כך קוראת שירלי נס ברלין (49) לשנה הנוכחית. באופן מפתיע, ואולי לא, זאת השנה שבה נפטרה אמה האהובה. צריך להבין לעומק את הקשר המופלא ביניהן כדי להכיל את האמירה הזאת. "יש משהו ביתמות שהתקרה, שלא ידעת שיש מעליך, מתרוממת פתאום", היא אומרת. "כשאימא שלי נפטרה לא היה לי יותר את מי לרצות.  הבנתי שעשיתי הרבה דברים כדי לשמח אותה, ופתאום לא ידעתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה".

נס ברלין חיה במושב בשפלה, נשואה ואם לארבעה. היא מרצה לחשיבה חיובית מזה 22 שנה, דור שני במקצוע. אמה, רבקה צדיק פישר ז"ל, הייתה מהראשונות שעסקו בנושאי מודעות. באחת התקופות בחייה עסקה רבקה בעיתונות, ונשלחה מטעם מקומון בחיפה לסדנא על שיטת סילבה להתמודדות עם לחץ. היא לקחה איתה את בתה, שהייתה אז בת 13. הכוונה של העורך הייתה לייצר כתבה מלגלגת על ההזויים הרוחניים, אבל לאם ולבתה קרה בדיוק ההפך. "זה היה אירוע ששינה את חיי שתינו", מספרת נס ברלין, "למדתי להתגבר על חרדת הבחינות. התחלנו לעשות מדיטציה שלוש פעמים ביום".

רבקה פישר, שמאז אותה סדנה קראה לא מעט ספרים על מודעות וחשיבה חיובית, שינתה את כיוון חייה והחלה להרצות ולהעביר סדנאות בנושא. כששירלי נס ברלין הייתה בת 27 נפטר אביה. היא הייתה אז עוזרת הוראה באוניברסיטת ירושלים. מותו הפתאומי הביא למפנה בחייה. "שלושה חודשים אחרי שנפטר הבנתי שלמרות שאני אוהבת את האקדמיה, 80% מהכניסה שלי אליה היו לגרום לאבא שלי להיות גאה בי", היא אומרת. "הוא היה ניצול שואה מגיל צעיר, היה צריך לפרנס את המשפחה. לא למד והעריץ אנשים לומדים. זה היה הדבר הכי חשוב בבית. לא היה כסף לשום דבר, אבל תמיד היה כסף לספרים. אספנו פרוטה לפרוטה לקנות כרכים של האנציקלופדיה העברית. נסעתי לאימא בחיפה ואמרתי לה 'אני רוצה לעזוב את האוניברסיטה וללמד חשיבה חיובית כמוך. האם את מסכימה?'. היא הייתה מאושרת".

"זכיתי שאימא תגור אצלי, זו זכות מופלאה לטפל באימא"

"הרגשתי שאני הולכת על עננים כשהיא גרה איתי". שירלי נס ברלין (משמאל) עם אמה ז"ל, צילום: עירית לביא

עבדתן יחד?

"התחלנו לכתוב ספרים ביחד ולחוד. כתבנו שישה ספרים ביחד, אחד מהם היה ממש רב מכר לילדים בשם 'דגים לא אוהבים טופי - חשיבה חיובית לילדים'. כתבנו אותו במשך ארבעה ימים בצימר בראש פינה. אלה היו ימים קסומים. לא הפסקנו לצחוק. את שאר הספרים כתבנו דרך מייל. היא הייתה כותבת פרק ושולחת לי, אני הייתי פוסלת וכותבת מחדש. לאימא שלי לא היה אגו, זה מאד הצחיק אותה. דיברנו ארבע פעמים ביום. השיחה הראשונה בבוקר הייתה תמיד עם אימא, זה אחד הדברים שהכי חסרים לי. היא הייתה עבורי אדם שקיבל אותי במאה אחוז. האמין בי. כל דבר שעשיתי עניין אותה".

בינואר 2018 התחילה הדרדרות פיזית של אמה, וכשנס ברלין מתחילה לדבר על כך קולה נשנק. "אימא מעולם לא הייתה אדם שדאג לעצמו. תמיד הייתה אומרת 'יעבור' וסירבה ללכת לרופא. היא הייתה שייכת לדור שלקבל עזרה זאת חולשה", היא מספרת. "בסופו של דבר אשפזנו אותה בחיפה. היו לה המון בעיות לב כליות, עשו לה דיאליזה והחזירו אותה לחיים.  לשמחתי הרבה היא הסכימה לעבור לגור אצלי. המשפחה כולה התגייסה. יצרנו לה חדר מקסים, וזכינו שתגור אצלנו חודש ימים. היה אושר גדול. הרגשתי שאני הולכת על עננים כשהיא גרה איתי. איזו זכות נפלאה זאת לטפל באימא".

"הניתוח היה מיותר, הייתי צריכה לתת לה למות אצלי בבית"

 [#middleBanner] 

למרבה הצער מצבה של האם הלך והדרדר. זה היה ברור שהיא זקוקה לניתוח לב פתוח, אבל האם סירבה. בסופו של דבר הגיעה שוב לאשפוז במצב קשה. בבית החולים חשבו שהיא כבר לא מספיק חזקה לניתוח. המשפחה שכנעה את הרופאים לבצע את הניתוח ולהציל את חייה. התוצאה הייתה הפוכה. "הסבל הנורא שעברה אחרי הניתוח לא עוזב אותי", אומרת נס ברלין. "זה היה מיותר. אז חשבתי שאני מצילה אותה. הייתי צריכה לתת לה למות אצלי בבית. היא הייתה מורדמת ומונשמת, והעדפנו להאמין לאלה שאמרו שהיא עוד יכולה להתאושש. היא התעוררה לזיהומים ולסבל בל יתואר. היא רק שכבה ובכתה. הדמעות זלגו והיא לא יכלה לדבר.

"קשרו לה את הידיים כי היא ניסתה להוציא את הצינורות. זה היה נורא. האישה האופטימית, השמחה והחיובית לא הפסיקה לבכות. בית החולים החליט לשחרר אותה למוסד סיעודי. עדיין קיווינו שהיא תשתקם. לי היה ברור שהיא תשתקם. שמנו בחדר תמונה גדולה שלה מימים טובים יותר, כדי שהמטפלים במקום יראו אותה. עשינו שם משמרות כל היום חוץ מאשר בלילה. יום אחד מצאנו אותה בבוקר עם פנס בעין. זה היה חוסר אונים מטורף. היא רק בכתה ורצתה למות.

"האישה העצמאית הזאת הייתה נתונה לחסדיהם של מטפלים סיעודיים. זה הדבר שהכי כאב לי בעולם. היא הייתה שם שבועיים ולי זה הרגיש נצח. יום אחד צלצלו אלי באמצע הלילה. התברר שאין לה ברזל בכלל ורצו לעשות לה עירוי דם. שמעתי את עצמי אומרת להם 'אל תעשו לה'. התקשרתי לאחותי ואמרתי לה 'נורית, אנחנו הולכים להרוג את אימא'. החלטנו שדי, בלי פעולות פולשניות, בלי להציק. מספיק. באתי אליה למיטתה ואמרתי לה 'אימא, תשחררי. אני אהיה בסדר. את לימדת אותי להיות חזקה. תמותי. זאת לא דרך בשבילך לחיות'. למחרת היא מתה. היא הייתה בת 82".

"המוות שלה הכניס המון חיות לחיים שלי"

"המוות של אבא שינה את מסלול חיי, אין לי מושג עדיין מה הביא מותה של אמי". שירלי נס ברלין, צילום באדיבותה

ומאז התחילה שנת האבל המופלאה?

"שנה לפני שהיא נפטרה העליתי מופע סטנד-אפ שנקרא 'כמעט חיובית'. אימא שלי לא אהבה אותו בכלל, אז תמיד הצנעתי אותו. היא פחות הבינה את ההומור. אחרי שהיא נפטרה  הבנתי שיותר מהכל זה מה שאני הכי אוהבת לעשות. יותר מהקורסים ומההרצאות. כל לילה יש לי אותו חלום - שאני מאבדת את הסלולרי ואת הארנק, ואני וצריכה לבנות מחדש את הזהות שלי אבל אין לי מושג איך, כי הזהות שלי הייתה כל כך כרוכה בה. המוות של שני ההורים הוא טלטלה. המוות של אבא שלי שינה את מסלול חיי, ואין לי מושג עדיין מה הביא מותה של אמי. פתאום כבר לא ברור לי מי אני. אני משתמשת הרבה בשיטת ה'אופונופונו' מהוואי. בבסיס השיטה עומדות 4 מנטרות קבועות שמאד עוזרות לי: 'אני אוהב אותך, אני מצטער, אנא סלח לי, תודה'.  

"זאת שנה שהכל משתנה בה, אני מגלה את עצמי מחדש. גיליתי שאני לא בטוחה מי אני בלעדיה. גיליתי שכל התמיכה שהיא נתנה לי זאת תמיכה שאני צריכה לתת לעצמי. שמופע הסטנד-אפ שלי עושה אותי מאושרת, ושאני כבר לא עושה חשבון לאף אחד. גיליתי שאני שואלת את השאלה מה בא לי ופועלת לפיה".  

מה הכי עוזר לך להתגבר?

"העובדה שאני מאמינה שאני יכולה ליצור איתה קשר אנרגטי, למרות שהיא לא עונה לי עדיין. עזרה לי התקופה שהיא גרה אצלי, הידיעה שעשינו לה טוב בחודשים אחרונים. אני אוהבת שהילדים מזכירים אותה. אפילו במופע שלי אני מרגישה אותה מחייכת. כאילו עכשיו היא מרגישה את ההומור. בחירה מחודשת בחיים מביאה המון אנרגיה ודיוק לחיים. המוות שלה הכניס המון חיות לחיים שלי".  

"בכל פרידה יש גם צד של התחדשות"

"תהליכי פרידה הם הכי מורכבים שיש לנו בחיים". אושר קרני, צילום באדיבותו

אושר קרני (55), פסיכותרפיסט, מנחה קבוצות ומומחה להתמכרויות ומשברי חיים, מכיר על בשרו יתמות. אמו נפטרה כשהיה בן 35. ההתמודדות שלו עם מותה וההבנה שלא באמת עשה תהליכי פרידה נכונים, הביאו אותו לחקור את הנושא. "אני זוכר שלאחר פטירתה הייתי מגיע לבית הוריי עם אשתי והילדה, והייתי מוצף ברגשות של כעס, חוסר סבלנות וחוסר אנרגיה. לא הבנתי את מה שאני עובר. בגיל 45 עברתי משבר והבנתי שאני צריך לעשות משהו בנידון. למעשה רק אז התחלתי בתהליך פרידה מאמי. תהליכי פרידה הם התהליכים הכי מורכבים שיש לנו בחיים. אנחנו כל הזמן נפרדים ולא בהכרח יודעים איך. מהגננת, מהמורה, מבתים, משכונה, מעיר, לפעמים ממדינה, מחפצים, מבני זוג בגירושים. ויש את הפרידה מאנשים אהובים שהולכים לעולמם".

יש גם הקלה בפרידה מהורה?

"בכל פרידה יש גם את הצד של ההתחדשות. לפעמים פרידה ממישהו חולה מגיעה יחד עם הקלה, אבל התחושה הזאת לא נמצאת לאורך זמן. אם לא יודעים לעבד את התהליך, יכולות להיכנס תחושות קשות של אשמה. 'אולי הייתי צריך לנצל את הזמן אחרת', 'אולי לא הספקתי להגיד שאני אוהב', 'אולי לא ביקשתי סליחה".

אילו תהליכים כדאי לעבור?

"מותר לחוות עצב, מותר לחוות כאב, זה לגיטימי וחשוב. אם מדברים על הורים שנפטרו בגיל מאוחר, אזי הם ליוו אותנו 50 או 60 ואולי אפילו 70 שנים. משהו במציאות משתנה, ולא כולנו אוהבים שינויים. פתאום אין ארוחות שישי אצל ההורים, פתאום אין סבא וסבתא לילדים. כמטפל אני נפגש עם הרבה אנשים שמערכת היחסים שלהם עם ההורים נשארה לא פתורה. לפעמים נשארו כעסים, אשמה. יש תהליכים שחשוב שיקרו, הסדר משתנה מאדם לאדם. הכחשה הוא מנגנון הגנה שעוזר לקבל את המצב החדש".

וקרני בהחלט חווה כעס. "זה היה כעס של 'למה לי אין אימא?', 'למה היא לא הייתה בחתונה שלי?', 'למה היא לא זוכה לראות את בנותיי?'. הייתה גם קנאה במי שיש להם אימא. כעסתי גם עליה שעזבה אותי. שנים דמיינתי איך אני מגיע אליה הביתה עם הבנות והן רצות אליה.  

"יש גם את שלב המיקוח - למה היא לא חיכתה קצת, למה לא הספקתי לעשות איתה דברים מסוימים?. בהמשך יש דיכאון, הכול מרגיש חסר טעם, יש תחושת אובדן חזקה, מחשבות עגומות על העתיד, רגשות אשמה, בושה, כישלון והחמצה. קשה לעודד ולהרגיע את המתאבל אך זה שלב חשוב בעיבוד רגשי של המצב".

לדבריו, שלב הקבלה הוא השלב האחרון בתהליך האבל. "חשוב להבין שזאת טראומה וזה תהליך שלוקח זמן", הוא מסביר. "מותר וחשוב להתאבל, קשה לעבור אובדן כזה בלי סביבה שתכיל ותתמוך. מטפל או קבוצת תמיכה יכולים מאד לעזור להתגבר על הבדידות ועל החלל שנוצר. בקבוצות תמיכה יש מכנה משותף שנותן כוח, ואפשר גם לבקש עזרה מחברים ומבני משפחה. לפעמים רק צריך שמישהו ישב לידך, שיחבק אותך. שפשוט יהיה לצידך". 

אלמנים? כל הדרכים להכיר חברים ופרק ב'

למות בכבוד: מוות בבית, בחיק המשפחה והחברים

"היה לי ברור שאשתי תבקש המתת חסד"

"מעדיפה למות ולא לעזוב את הבית"

איך לפנות בית של הורה שנפטר?

"אני אם שכולה לילדים חיים"

ומה אתם חושבים? בואו לדבר על זה בקהילת דילמות במשפחה של מוטק'ה