"חליתי, אבל יש לי תיאבון גדול לחיים"

איך מדברים עם אדם שחולה במחלה סופנית? איך מתנהגים? הולכים על ביצים, או דווקא משדרים עניינים כרגיל? רונית דבי-לב בת ה-54, שמתמודדת עם סרטן שד גרורתי מפושט, מתכוונת לצאת בקרוב בסדרת הרצאות שיעסקו בדיוק בזה.

"כשמאבחנים אצלך סרטן, כולם מיד מתגייסים ותומכים", היא מסבירה. "כשאתה כבר במצב גרורתי יש עליך תאריך תפוגה, ונוצר קושי התנהגותי אצל הסובבים. אנשים לא תמיד יודעים איך להתמודד עם זה. השאלה היא איך מתגברים על המבוכה וממשיכים להיות שם בשביל המכר החולה, איך שומרים על הנורמליות, איפה שהיא יכולה ורצוי שהיא תימצא. איך מגשרים על המבוכה, על הקושי לראות ולהבין את מי שאנחנו אוהבים ומכבדים סובל ומתמודד. אחרי הכול, אנחנו החולים נותרנו אותם אנשים, והצורך שלנו לשמר את מערכות היחסים שלנו כפי שהיו, גדול מתמיד לאור האילוצים שמזמנת המחלה".

את סיפורה הלא פשוט מגוללת כאן דבי-לב לרגל חודש המודעות לסרטן השד שחל החודש (אוקטובר). שלא ברצונה, הפכה האישה הנמרצת שתמיד עסקה בספורט לחלק מהסטטיסטיקה העגומה - אחת מ-22,481 נשים בישראל שהחלימו, או עדיין מתמודדות עם המחלה.

היא מתגוררת ברמת גן, רוקחת במקצועה, בעבר ניהלה סניפים בסופרפארם ואחר כך שימשה כמנהלת שירותי הרוקחות באיכילוב. היא "מנהלת רומן", כהגדרתה, עם הסרטן כבר שמונה שנים. בפעם הראשונה זה היה גידול סרטני בבלוטת התריס, שהתגלה באקראי בגלל נפיחות בצוואר והסתיים בניתוח, ובפעם השנייה, בגיל 50, זה היה סרטן השד.

בן הזוג לשעבר בא לתמוך

בתקופת הטיפולים. רונית דבי-לב, צילום: כלנית נבו

"יום אחד הבחנתי בשקערורית בשד", היא מספרת. "חשבתי שבגילי המופלג הגיוני שיהיו שם קצת קמטים, אבל למה רק בשד אחד?". כשבדקה את עצמה ידנית, גילתה את הגוש.

היא הלכה להיבדק ונמצא שיש שם אכן סרטן שד, כולל גרורות בבלוטות הלימפה. לא היה מנוס מניתוח ומשנה קשה של טיפולי כימותרפיה והקרנות. "היה שיח ביני לבין הקרובים לי שאנחנו עוברים את זה", היא נזכרת. "זה קושי שמתגברים עליו. אנחנו חיים במדינה עם רפואה מתקדמת, אני ספורטאית ויש לי כושר גופני טוב. תהיה תקופה קשה, אבל אנחנו מסוגלים להכיל אותה ונעבור אותה בשלום".

למה זה קרה דווקא לה? לא ברור, וגם רקע גנטי לא נמצא. "אני משחקת כדורסל למעלה מעשר שנים בקבוצת נשים ברמת גן", היא מספרת, "שיחקתי כדורשת בליגת מאמאנט של האמהות. כשאת חיה ככה, את לא מצפה שדווקא את תהיי חולה, אבל יש סטטיסטיקה מסוימת ואני נפלתי בה. כשנודע לי שזה סרטן, הייתי יותר עצובה מאשר מופתעת".

את התמיכה העיקרית במהלך הטיפולים הקשים קיבלה דבי-לב, פרודה ואם לשלוש, מהפרוד שלה ומחברותיה הטובות. אלה אף הקימו עבורה קבוצת תמיכה בשם "רון לרונית". "עם הפרוד שלי אני ביחסים מצוינים והוא מאוד תומך", היא מספרת. "הוא התלווה אלי לכל הטיפולים, ובבית חיכו לי חברותיי, נכונות להעניק את מה שהייתי זקוקה לו. הייתי במצבים שקשה לדמיין, של חולשה, חוסר יכולת תפקודית בכל מובן וחוסר אונים. למזלי הייתי עטופה בחברות שלי". 

נסעה ליפן, התחילה קורס סקיפרים

 "הייתי בטוחה שאני כבר בריאה, שעליתי על הגל הנכון". רונית דבי-לב, צילום באדיבותה

היא הבינה שכדי לקבל עזרה היא חייבת להיפתח ולהגיד למה היא זקוקה. "היה ברור שאין סיכוי שאצליח להתגבר לבד על כל מה שעבר עלי באותה תקופה. עם תחילת הטיפולים הוריי הנפלאים, שעד אז תפקדו באופן מלא ועזרו לי עם הבנות, הידרדרו בבת אחת והפכו לסיעודיים. אני זו שהייתי צריכה לטפל בהם ועשיתי את זה תוך כדי הטיפולים שעברתי, במצב החולה והקשה שלי. לתוך הוואקום האדיר הזה, נכנסו החברות וגם בזה נתנו את הכתף ואת המשענת".

עם תום שנת הטיפולים היא יכלה לכאורה לנשום לרווחה. "אחרי כמה חודשי התאוששות התחלתי להחלים ולחפש עבודה חדשה, שבה אוכל לתרום ולהביא את כישורי לידי ביטוי. היו לי חלומות, כמו מיזם שבו בדקתי אפשרות לייבא ארצה טכנולוגיה לחלוקת תרופות לקשישים ברמה יומית. החברות הציעו לי להרגיע וללכת על משהו פחות תובעני, אבל אני הרגשתי שלא סיימתי להגיד את דבריי. רציתי לתרום ולעשות משהו משמעותי".

במקביל לחיפוש העבודה, התעורר בה צורך להעניק בחזרה ממה שהורעף עליה, אז היא החלה להתנדב ב"יד להחלמה" של האגודה למלחמה בסרטן, כדי לעזור לחולות סרטן אחרות. "בנוסף, להנאתי, התחלתי קורס סקיפרים, נסעתי ליפן. הייתי בטוחה שאני כבר בריאה, שעליתי על הגל הנכון".

אבל שנתיים לאחר תום הטיפולים, הרגישה דבי-לב כאב בשכמה. "אמרתי לעצמי שזה בטח מהספורט, שיעבור עם מסאז' ותרגילי שחרור, אבל זה לא עבר", היא נזכרת. "בדיעבד, כמחלימה מסרטן שד, אולי הייתי צריכה לחשוד עוד קודם שהכאב קשור למחלה, אבל רק כעבור כמה חודשים הגעתי לבדיקת מעקב שגרתית אצל האונקולוגית, וביקשתי לעשות מיפוי עצמות".

מגג העולם לסכנת חיים

"תוך שבוע עברתי מהמקום הנמרץ והנהנה למקום של סכנת חיים". רונית דבי-לב, צילום באדיבותה

המפנה הדרמטי במצבה תפס אותה בפתאומיות, כשהיא חוגגת את החיים. "בשבת יצאתי לטיול סנפלינג עם שלוש בנותיי והרגשתי על גג העולם, פנויה למשפחה, תחביבים והנאות, ובדרך לעבודה חדשה ומאתגרת.

"ביום שלישי עברתי את מיפוי העצמות, ביום רביעי הזעיקו אותי לבית חולים, ביום חמישי עשו סי.טי ואמרו שהסרטן מפושט בעצמות בכל הגוף ויש גרורה שלוחצת על חוט השדרה. חייבים ניתוח, שעלול להשאיר אותי משותקת. 'אין ברירה', אמרו לי, 'תני לנו להציל אותך ומהר'. הניתוח נקבע ליום ראשון. תוך שבוע אחד עברתי מהמקום הנמרץ, המחייך והנהנה, למקום של סכנת חיים".

היא עברה ניתוח מורכב באיכילוב לקיבוע החוליה הנגועה בעמוד השדרה והרחקה, עד כמה שניתן, של הגרורה מחוט השדרה. "קיבלתי יחס אישי נדיר מהאורתופד ד"ר מורסי חשאן", היא מספרת. "הייתי מאוד לא רגועה, ידעתי שהניתוח משמעותי ומסוכן, אבל היתה לו סבלנות להכיל את ההתלבטות. היה שיח ענייני והמון רגישות וכבוד הדדי. בסופו של דבר יצאתי מהניתוח בשלום, בלי מגבלת אורתופדית".

אבל התלאות לא תמו, כי בין שאר הגרורות, גם מפרק הירך שלה נמצא מאוד נגוע. "בבוקרו של יום הניתוח, הגיע אורתופד אונקולוגי לתאם ניתוח נוסף להחלפת מפרק הירך. לא האמנתי למשמע אוזני".

בנקודת המשבר הזו בא לעזרה הפרוד שלה, שאיתר פרופסור במכון ויצמן, העוסק בבדיקת חוזק של עצמות והסתבר שעובד בשיתוף עם אורתופד באיכילוב, ד"ר אמיר שטרנהיים. "הם מצאו שהמפרק עדיין חזק מספיק ואין כרגע הכרח בניתוח", היא מספרת. "זאת בדיקה שאני מקווה שתונגש לציבור, כי לפי נורמת הבדיקות המקובלת, נראה היה שהמפרק מאוד חלש וחובה לנתח. הקביעה שלו אפשרה לי לשוב לפעילות גופנית מתונה, ולהרוויח זמן עם הרגל ללא ניתוח".

קוראת לחולות הסרטן: אל תישארו לבד

 "אני תשושה, חבולה וכואבת, אבל הגישה שלי חיובית". רונית דבי-לב בירדן, צילום באדיבותה

היום היא מטופלת בתרופות ביולוגיות, הורמונליות ומשקמות עצם והמלחמה היא, לדבריה, יומיומית. "אני תשושה, חבולה וכואבת, אבל הגישה שלי חיובית. השאלה היא איך אתה לוקח את החיים. האם אתה אומר 'אני חולה, בוא נראה מה ניתן לעשות', או 'אני יכול לעשות הכול, עד שהמחלה לא מאפשרת'".

לכדורסל ולכדורשת חזרת?

"לא, כי המצב לא מאפשר, אבל התחלתי לרקוד בשיטת 'מקצבי הלב', ואני יוצאת להליכות. יש משהו מאוד חברתי במשחקי הכדור שמאוד חסר לי, עוד לא פתרתי את זה לעצמי".

עשרה חודשים אחרי הניתוח בגב, היא מרגישה שהיא לומדת לחיות עם המצב החדש. "אני שואלת את עצמי איך צומחים מהמקום המבהיל שאני נמצאת בו? אני הרי פצצת זמן מתקתקת. אני רואה אנשים במצבי שעושים פחות ממני, אבל לי יש תיאבון גדול לחיים".

משמעות רבה היא מוצאת בפעילות ההתנדבותית ב"יד להחלמה", מסגרת שבה חולות סרטן שד תומכות בחולות שנמצאות באותו שלב. "בהזדמנות זו, אני רוצה לקרוא לחולות הסרטן, אל תישארו לבד. אנחנו חיים במדינה עם אנשים נהדרים ולמרות כל החספוס היומיומי, יש בחברה שלנו המון מהחם, המעניק, המתנדב והחומל. בשבילי זו זכות גדולה להיות חלק מהנתינה".

המאבק שלה היום הוא לדבריה, להזין את עצמה בכל יום מחדש, ולעשות מה שאפשר. "זה דורש המון כוחות, אבל אני חייבת לשמר את שמחת החיים והרצון לעשייה".

"אם כבר לחלות, עדיף בישראל"

 מתכוונת להתחיל להרצות על גישה נכונה לחולים קשים. רונית דבי-לב, צילום באדיבותה

והיא אכן ממלאה את הזמן בעשייה: טיילה לא מזמן בירדן, את קורס הסקיפרים לא זנחה ולא את מפגשי הריקוד, היא משתתפת בחוג אמנות של "עזר מציון" ומרצה מטעם האגודה למלחמה בסרטן במקומות עבודה, על חשיבות הגילוי המוקדם. בקרוב היא מתכוונת, כאמור, להתחיל להרצות על גישה נכונה לחולים קשים. 

אם לסיים בנימה אופטימית, במסגרת פעילויותיה באגודה, נשלחה דבי-לב לפני שנתיים לכנס במילאנו, בהשתתפות נציגים מכל מדינות אירופה, שסקר חידושים בטיפול בסרטן השד, וחזרה עם בשורות מעודדות. "המסקנה שלי היתה שישראל מתקדמת בצורה משמעותית בתחום רפואת סרטן השד, יותר ממדינות אחרות", היא מצהירה. "וכמי שבאה מהתחום, אני יודעת על מה אני מדברת. גיליתי שגם במדינות מפותחות באירופה חולמים על מה שיש אצלנו. נכון שיש כאן לעיתים בירוקרטיות וקשיים כאלה ואחרים, אבל בגדול, אם כבר לחלות, עדיף בישראל".

על פי נתונים שמפרסמים האגודה למלחמה בסרטן ומשרד הבריאות לרגל חודש המודעות, סרטן השד הוא המחלה הממאירה ביותר בקרב נשים, ולרוב (78%) זה קורה מעל גיל 50.

אבל יש גם חדשות טובות: פחות נשים מתות כיום מהמחלה בישראל ובמדינות מפותחות אחרות בזכות הגילוי המוקדם. החל משנת 2005 חלה ירידה מצטברת של כ-25% בתמותה מסרטן השד. בהשוואה למדינות ה-OECD, גם ההיענות לביצוע ממוגרפיה גבוהה אצלנו מהממוצע, וגם שיעור ההישרדות למשך חמש שנים.

בנות 50-74 הנמצאות בסיכון רגיל צריכות להיבדק אחת לשנתיים. בנות 40 ומעלה בקבוצות סיכון, אחת לשנה. חוץ מבדיקות, ממליצים באגודה לשמור על אורח חיים בריא, כלומר להקפיד על משקל תקין ועל פעילות גופנית סדירה, להימנע מאלכוהול, עישון, ממזון מעובד וכיו"ב.

חולי סרטן: רפורמת הקנאביס הורגת אותנו

ריפוי טבעי: הנשים שעשו את זה מספרות

מדגמנות אופטימיות: חולות סרטן השד עולות על המסלול

אחרי 4 ביופסיות תקינות, התגלה סרטן ממאיר

הצטרפו לקהילת הבריאות של מוטק'ה