"צעדת המוות של חלם הייתה ניסוי כלים של הגרמנים"
זה קרה בצוהרי יום שישי ה-1.12.39. הגרמנים ריכזו 2,000 גברים בני 16-60 בכיכר העיר בחלם שבפולין. "יום שישי העקוב מדם", קראו ליום הנורא הזה, שבו יצאו הגברים אל מותם בצעדת המוות הראשונה במלחמה, שלא הרבה יודעים עליה - צעדת המוות של חלם. הצועדים הובלו לעיר הסמוכה הרוביישוב, שם צורפו אליהם 2,000 איש נוספים. הגרמנים הצעידו את הגברים לכיוון נהר הבוג, שהיה הגבול בין פולין לרוסיה. בן ציון דרוטין (88) היה אז ילד בן שמונה. "גרנו בשכונה מעורבת של נוצרים ויהודים", מספר דרוטין על הימים שלפני הצעדה האיומה. "האנטישמיות כבר הראתה את אותותיה. לא פעם התנכלו לי. אני זוכר שתפסו אותי ילדים יותר גדולים ומרחו אותי עם מה שחשבתי שהוא דם של חזיר. חזרתי הביתה בבכי. אני זוכר את כל העיר שחורה, אפופת עשן. הפציצו את תחנת הרכבת, התחילה מנוסת התושבים.
"גם אנחנו ברחנו. אמי, רחל, לקחה אותי ואת אחי הקטן יעקב לכפר שבו התגורר סבא שלי. הדרכים היו נוראיות, אמא ואני דחפנו כל אחד בתורו את העגלה של אחי שהיה בן חצי שנה. בכל פעם שעבר מטוס רצנו כמו מטורפים להסתתר. הייתה לנו חנות מכולת, אבא שלי גרשון נשאר כדי לשמור עליה. הלקוחות היו חיילים בקבע בצבא הפולני. כילדים היינו משחקים עם הכפתורים של המדים. הייתי מתיידד עם החייטים היהודים שהיו תופרים את המדים, מציץ מהחלון, מושיט יד וסוחב כמה כפתורים. בשלב מסוים, לא יודע אחרי כמה זמן, חזרנו לחלם. היו רוחות מלחמה. כשהגרמנים נכנסו סגרנו את החנות. סגרו את בית הספר ורצחו את כל המורים".
מה אתה זוכר מצעדת המוות?
"תלו מודעות ענקיות בעיר וקראו לסוחרים, עורכי דין, רופאים ומורים, לכל הגברים בגילי 16-60, להתייצב בכיכר העיר. היהודים היו תמימים, לא היה להם שמץ של מושג שאסון נורא מתקרב. 90% מהם התייצבו. גם אבא שלי רצה ללכת, אבל אמא שלי התנגדה. היא עמדה בפתח הדלת ועצרה אותו. היא ביקשה שיברח לכפר, לאבא שלה. אבא סירב, הוא אמר: 'חבר שלי הולך, זה מהחנות ממול הולך, הספר הולך. כולם הולכים ורק אני לא?' בסופו של דבר אבא נכנע לאמא והלך לסבא. ככה ניצלו חייו מצעדת המוות. המעטים שנשארו בחיים סיפרו מה היה שם. חשבו שהם מטורפים. הנאצים הצעידו את היהודים קדימה, ומי שהשתרך מאחור נורה. הם צעדו לתוך הלילה בבוץ הפולני, כשרבים מהם מאבדים את הנעליים שלהם בדרך. הם הלכו קילומטרים על קילומטרים לעיר השכנה לאסוף עוד 2000 יהודים, צעדו כ-60 ק"מ בדרכים לא דרכים, חלקם הגדול היו יחפים, מורעבים וצמאים. מי שהעז לעזור לנופלים - נרצח. היתר המשיכו ללכת עד שהגיעו לנהר הבוג שהיה חצי קפוא. הנאצים הכריחו אותם לעבור את הגבול אל הצד הרוסי. רוב היהודים לא ידעו לשחות, אבל כשמאיימים לרצוח אותך אתה נכנס למים. מי שחזר בחזרה - נרצח".
"לקח לי 10 שנים של טיפול נפשי עד שהצלחתי לישון שוב"
"היה קשה להסתכל אחורה". נחמה נטלי גונן בחלם, צילום באדיבותה
אביו של דרוטין חזר מהכפר, הוציא את בני המשפחה מהגטו והביא אותם למרתף של משפחה נוצרייה שהסתירה אותם. "אבא רצה שנתפצל", הוא נזכר, "הוא חשב שכך אם מישהו מאיתנו ישרוד הוא יתנקם בזה שהסגיר אותנו. שנתיים היינו במרתף בחושך מוחלט, רוב הזמן בלי תזוזה ובלי להשמיע קול. הגרמנים היו מחפשים בבתים ופחדנו שיתפסו אותנו. פעמים רבות אמא נפרדה מאיתנו ואנחנו ממנה. פחדנו שאחר כך לא יהיה זמן. אמא הייתה מתפללת בקול רם ואני אחריה. אחרי המלחמה אמא חיפשה את אבא אך מעולם לא מצאה אותו". שנים רבות אחר כך נסע דרוטין לחלם, לטקס הענקת תואר חסידי אומות העולם למשפחה שהצילה אותם, וב-2015 נסע עם אשתו בלה, הילדים והנכדים. כיום הוא אבא לשלושה ילדים וסבא לתשעה נכדים.
נחמה נטלי גונן (83), אמא לבן אחד וסבתא לשלושה נכדים, הייתה רק בת 3 בצעדת המוות בחלם, אבל זוכרת הכל. את כל הזוועות שלדבריה הפכו אותה ביום אחד מילדה קטנה לאישה בת 30. "אני זוכרת את הנשים נסחבות אחרי הגברים לראות מה עושים להם. מי שלא יכול היה ללכת, ירו בו", היא מספרת. "גברים היו פזורים על הכביש והנשים לא הפסיקו לבכות, עוברות בין הגופות. זה היה משהו זוועתי. ראינו את כל הנפילות ואת כל היריות. כשהגיעו לגבול עם רוסיה אמרו לגברים לרוץ לצד השני, אבל גם בצד השני לא ידעו מה קורה ולא רצו לקבל אותם. ראיתי איך קוברים את הרב הראשי חי בכיכר ומכריחים את היהודים האחרים להסתכל. הוא צרח שהוא רוצה מים, מישהו בא לעזור לו וירו בו.
"מהצעדה הזאת נשארו אולי 150 איש בחיים. אבא שלי ברח מפולין כשהרוסים עזבו. אמא שלי לא רצתה לעזוב, היא הייתה בטוחה שלא יעשו שום דבר לאישה בהריון עם שני ילדים. היא טעתה. הרביצו לה, סחבו אותה למחנה של חיילים. הושיבו את הילדים ליד הקיר ונתנו לנשים לנקות את השירותים. הגרמנים עמדו וצחקו. הייתי צריכה לעבור עשר שנים של טיפול נפשי עד שהצלחתי לישון שוב".
מסע זיכרון בעקבות הנספים
"המטרה היא להחזיר את צעדת המוות הזו לדפי ההיסטוריה". בן-ציון לבקוביץ' באחת מתחנות המוות בחלם, צילום באדיבותו
בדצמבר 2019, במלאת 80 שנה לצעדה האיומה, ארגון יוצאי חלם לדורותיו ארגן מסע לחלם. צעדה ששחזרה את צעדת המוות מהכיכר בחלם, לכיוון הרוביישוב ולכיוון נהר הבוג. 100 איש הגיעו מכל העולם, רובם מישראל, בעיקר דור שני ושלישי לנספים. "ביום השואה מציינים את צעדת המוות של 1945, את מרד גטו ורשה, אבל את צעדת המוות הראשונה לא מציינים", אומר בן-ציון לבקוביץ' (71), יו"ר ארגון יוצאי חלם שסבו היה מהנרצחים של אותה צעדה. "צעדת חלם שלא רבים יודעים עליה הייתה אולי סוג של ניסוי כלים של הגרמנים. כשקראו לכל הגברים להגיע לכיכר הגיע מישהו שעבר את הגיל. הוא היה בן 63 ומיד ירו בו. אמרו להם 'יהודים מטונפים, אנחנו לוקחים אתכם לגבול הרוסי, אנחנו לא צריכים אתכם פה'. אמרו להם להסתדר שורות שורות ברביעיות, שורות של מאה איש. לקחו כובעים מהאנשים, ריכזו את התעודות שלהם ושרפו אותן. בכובע אחר ריכזו את התכשיטים הכסף.
"המסע הזה היה יותר ריצה מהליכה. הכל בבוץ, בשלג, בשדות מוצפים. אבא של אמא שלי היה בצעדה. הוא היה תלמיד ישיבה בן 50. רצחו אותו עוד בחלם בדרך לתחנה הראשונה. חלק גדול מהנרצחים נקברו בצדי הדרכים. המסע הזה נעלם מהזיכרון, והמטרה שלנו היא להחזיר אותו לדפי ההיסטוריה. התחלנו את המסע בכיכר, שם אספו את הגברים. חשפנו שלט זיכרון לזכר אותו אירוע. המחשנו את הסיפור שהיה במקום, לא רק בתיאור הגרפי אלא גם בצעקות שצעקו הגרמנים. קראנו יזכור ותקענו בשופר בכיכר העיר. חילקנו דגלים והלכנו בצעדה של רביעיות, כפי שהם הלכו. עברנו באותן תחנות. בתחנה הראשונה שבה נהרגו מאה חמישים איש ביער חיכו לנו הכומר המקומי והרב הראשי של פולין ונערכה תפילה. אמרנו שם את המילים שבוודאי אמרו הנרצחים לפני מותם: 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד'. זה היה מאוד מרגש".
נחמה נטלי-גונן שמתגוררת בארה"ב הייתה באותה צעדה. "זה היה מאד עצוב אבל לפחות זכרנו", היא אומרת בשקט. "היה קצת קשה להסתכל אחורה, אז אחותי רחל הצטרפה אלי לנסיעה. לא הייתי יכולה לעשות את זה לבד".
נשארו מעט עדויות מהאירועים הקשים ההם. אחת מהן היא של יהושע הערץ, בחור שנשלח ללמוד רפואה באיטליה והגיע זמן קצר לפני צעדת המוות לחופשה, לבקר את משפחתו. הוא נשאר בחיים כדי לספר מה היה. וכך כתב בין השאר:
"העמידו אותנו בשורות ארוכות. אנשי המשטרה הפולנית עברו בין היהודים והודיעו שעלינו לרוקן לחלוטין את הכיסים, מפני שמי שימצאו אצלו דבר כלשהו בכיס יירה על המקום. לאחר מכן נשא דברים קצין האס.אס: 'אנו מובילים את היהודים הדרעקים המלוכלכים ומלאי הכינים לעבודה', אמר. אותו קצין הכריח אותנו לרקוד ולשיר. להיזכר איך מוטל'ה הנגר שאת שם משפחתו איני זוכר הוכה באכזריות בעת שרקד על ידי איש אס.אס. הוא הפך בעינינו לגיבור אך כוחו לא עמד לו לצעוד מעבר לקילומטר הראשון של המצעד, והם ירו בו... לאחר הסלקציה החל מצעד המוות. חיות האדם אנשי האס.אס רצו בתוך שורות היהודים, מאיצים בנו שנרוץ מהר יותר, תוך שהם מכים בנו ומי שרק נעמד - מיד ירו בו. מאחורינו נסעו משאיות עם מכונות ירייה, רצנו כמו עדר כבשים מלא בהלה אשר מודרך על ידי ההרגשה היחידה, לרוץ לרוץ, אולי כך נברח מהכלבים ההיטלראים... מספר צעדים מהשורה שלי שמעתי את הבכי והתחינות של חסרי המזל, שביקשו על נפשם שישאירו אותם בחיים. אחרי כל יריה נעשו צעקותיהם חלשות יותר, שקטות יותר, עד אשר נדמו כליל... לא רחוק ממני הלכו יעקב טננבוים ואביו פסח, אשר ליד ביאלה-פלה איבד את כוחותיו. שני יהודים לקחו אותו תחת בית השחי וגררו אותו. גם בנו יעקב בקושי הלך, הוא נכנס לשורה שלי ואני תפסתיו בזרועו מתחת לבית השחי וסחבתי אותו עימדי. נתתי לו גם חתיכת חלה שהחזקתי בכיסי כדי שהוא יתאושש, אבל הוא התחלק באותה חתיכה קטנה כזית עם אביו ששני היהודים הובילו אותו, והוא כל הזמן נפל. זמן לא רב חלף ושניהם נורו למוות...שוב הגיע הלילה, הכניסו אותנו לבית כנסת של ישוב קטן אליו הגענו. נעשיתי מאוד צמא מפני שבמקום מים לעסתי חתיכות עלים וכדי להשתיק את צמאוני ליקקתי את הלחות מעל גבי שמשת החלון. הלילה היה לליל שימורים מייסר וציפינו בכיליון נפש לבואו של הבוקר".
"מסרנו בגדים תמורת כמה תפוחי אדמה"
היום שבו הנאצים החליטו שסבא שלי מרגל
גלית עעעע
אמנם ביום כיפור הקרוב מי שצריכה לבקש מכולנו סליחה זו תשפ"ד, שנה שכולנו כנראה נעדיף למחוק מהזיכרון, אבל זה...
חודש תשרי מביא עמו שלל חגים, חגים מביאים איתם שלל אורחים, ואורחים – עושים חשק לסידור שולחן מעוצב, חגיגי...
יום כיפור מביא איתו קצת שקט לרחובות, ואת העניין הידוע של חשבון נפש וסליחות. בין אם אתם נוהגים לצום בכיפור...