"רציתי שיזכרו את אבא דרך הציורים שלו"

5.5.19 - את התאריך הזה עמית פדר ומשפחתה לא ישכחו לעולם. זה היה היום שבו הזמן עבורה עצר מלכת, ואביה האהוב משה פדר ז"ל נהרג מטיל ממוקד. הוא היה קבלן עבודה במפעל "ארז איטום" ונהרג בדרכו למפעל בקיבוץ ארז, בעיצומה של הסלמה קשה בדרום.  פדר היה בן 68 במותו. משפחתו מעידה על אדם מיוחד, אהוב, מוקף בחברים, טיילן ואוהב חיים. הוא התגרש מאשתו הראשונה כשילדיו עמית (35) ונמרוד (34) היו קטנים, וב-17 השנים האחרונות היה בזוגיות עם איריס, שהתאלמנה מבעלה הראשון באסון המסוקים.

עמית לא הייתה צריכה שיודיעו לה שקרה משהו לאביה, היא ראתה את רכבו באתר YNET והבינה שמשהו קרה. "זה האוטו היחיד בחברה שהוא כזה, אבא היה היחיד שלא הסכים להחליף לרכב חדש", היא מספרת. "בהתחלה לא חשבתי שהוא נהרג. הייתי בעבודה, נסעתי במונית לבית חולים ברזילי באשקלון. אח שלי נמרוד הגיע ממקום אחר עם הרכב שלו. הייתי מודאגת, אבל קיוויתי שהוא נפצע. אני לא ממש זוכרת את הדרך לבית החולים, יש לי פיסות זיכרון. אני חושבת שניסיתי לתפוס את המשטרה. בדיעבד התברר שכשיצאנו כבר הודיעו לאמא שלי ולאיריס, אבל לא רצו להודיע לנו. אח שלי נהג והם חששו. כשהגענו נמרוד זיהה את הגופה, אני לא הייתי מסוגלת. מספיק היה לי לקרוא את ממצאי הניתוח שלאחר המוות.

"זאת הייתה חצי שנה מאד קשה, עדיין מאד מאד קשה. יש כאב נוראי וגעגועים, אבל החלטתי לנתב את הכל לדברים טובים". כשעמית אומרת דברים טובים, היא מדברת בהתרגשות על תערוכת הציורים של אביה בשם "אבא, אדם ואדמה" שעלתה בתחילת החודש בכפר סבא, עיר הולדתו, ומציגה ציורים וקולאז'ים שיצר פדר. "זה היה תהליך של איסוף התמונות מאמא שלי, מכל המשפחה ומהחברים", היא מספרת. "מצאנו ציורים אצל אמא שהוא צייר לבת מצווה שלי. בסופו של דבר מצאנו 30 ציורים. הוא לא היה צייר, הוא פשוט צייר להנאתו, מילדותי אני זוכרת אותו יושב במרפסת עם בירה וסיגריה ומצייר.

"יש שם קולאז' נפלא שחברה שלי שהיא מאד מיסטיקנית חקרה לעומק. היו לה כמה דברים ממש מטורפים להגיד. יש שם את הספרה 8 ומעליה את המילה נשר. חמישה ימים אחרי שאבא שלי נהרג, הורעלו שמונה נשרים בצפון. הוא נהרג כשהוא בן 68 - שוב הספרה 8. הוא צייר שם שלוש פרות אדומות בעקבות מותו של החייל הדרוזי יוסף מדחת, שהפקירו בקבר יוסף באינתיפאדה השנייה. האירוע הזה סדק משהו באבא שלי. המסר היה 'לא מפקירים פצועים בשטח', והנה פרה קדושה ששחטו אותה. פרה אדומה נחשבת לפרה קדושה ששחטו בבית המקדש והשתמשו באפר שלה לצורך טיהור".

"הציורים על הצבא היו תרפיה עבורו"

"תערוכה זו דרך ממש יפה לזכור מישהו". משה פדר ז'ל עם ילדיו, עמית ונמרוד. צילום באדיבות המשפחה

למה בעצם תערוכה?

"כי זאת דרך ממש יפה לזכור מישהו. אני לא אוהבת מצבות, פחות מתחברת לזה. אני אוהבת יותר דברים המשכיים, שאנשים לוקחים איתם, ופחות משהו קבוע כמו שם על אבן. אני מאד רוצה שיכירו את אבא דרך התערוכה, איזה אדם מופלא הוא היה. אבא היה בנחל מוצנח והצבא מאד נוכח בציורים שלו. לדעתי הציורים על הצבא היו תרפויתים עבורו, להוציא את כל מה שהוא עבר שם אל הבד. רק אחרי מלחמת לבנון השנייה אנשים התחילו להגיע לטיפולים בעקבות פוסט טראומה. עד אז הצבא וכל מה שעברת שם היה בגדר מגרות שלא פותחים. הוא היה במלחמת לבנון הראשונה ובמלחמת יום כיפור, ואז פחות טיפלו. בצבא הייתה פחות מודעות, וזה היה סוג של בושה כי כולם עברו את זה. הם היו צריכים להיות גברים ולא להישבר. הוא מעולם לא אמר לי את זה, זאת פרשנות שלי. יש לו ציור של חייל בודד יושב בלילה. זה ציור כואב. לעומת זאת הציור האחרון שצייר לי לכבוד הולדתה של בתי אלי לפני ארבע שנים, היה ציור של פריחה והתחדשות. ציור של עץ שורשי, שמצמיח שורשים חיים ותקווה".

היצירה "חייל לבן חייל שחור" של משה פדר ז'ל, מתוך התערוכה. צילום: עדי גרשוני

הכרת את כל הציורים שלו?

"לא, ממש לא. התהליך של לאסוף אותם היה ממש מציף. הייתה תקופה שהוא חתם על הציורים שלו וולף, שזה זאב בודד. זאת הייתה תקופה שהוא ואמא שלי התגרשו והוא היה לבד. כילדה וכנערה לא כל כך אכפת לך מההורים שלך, אלה היו שנים שבכלל לא הכרתי אותו. יש לפעמים תחושת החמצה, למרות שכשאלי נולדה מאד התקרבנו, ממש על בסיס יומי. הוא היה בא אחרי העבודה להוציא אותה מהגן, לוקח אותה כל שבת לטייל בים, בבוץ בשלוליות. נתן לה הכל, כמו לנו. הוא היה אבא מאד משחרר. גם כשמסביב בגיל ההתבגרות דאגו לי המורים כי קצת הייתי פרא אדם, הוא תמיד אמר 'אני סומך עליה'".

הוא היה פותח תערוכה בעצמו?

"לא נראה לי. הוא היה איש מאד צנוע. אני מרגישה שהוא גאה בנו. אם יש דרך לזכור אותו, הוא היה שמח שזה דרך התערוכה".

מה הציור שהכי הפתיע אותך כשגילית אותו?

"'חייל לבן חייל שחור'. הוא מאד התחבר לטקסט של חנוך לוין וממש צייר את הטקסט. שני חיילים מכוונים רובה לאותה נקודה במבנה, סימטריים כמעט לחלוטין. ראיתי אותו בעיני רוחי שוכב במארב בלבנון ואולי מרגיש שזה לא המקום שהוא רוצה להיות בו. כשפרצה המלחמה הוא היה באוסטרליה. הוא חזר במיוחד למרות שלא היה חייב".  

"הסיטואציה של לאבד מישהו במפתיע היא מפחידה"

"היה טיילן ומלא שמחת חיים". משה פדר ז'ל עם הנכדה אלי, צילום באדיבות המשפחה

קשה לחשוב על מוות במושגים של 'מה היה אם', אבל זה כנראה בלתי נמנע. באותו יום עבד פדר ז"ל ביבנה ונסע למפעל בארז רק כדי לקחת את העגלה עם הסולם. אם הכביש היה סגור מטעמי בטיחות, אולי המוות היה נמנע. 24 שעות לאחר התקרית הוקם קיר מגן סמוך לכביש, שהיה יכול להציל את חייו. בשבועות הראשונים לאחר הטרגדיה דיברה המשפחה לא מעט על הכעס על מערכת הביטחון. "אנחנו מרגישים כמו עוד מספר בסטטיסטיקה", אומרת עמית, "בסבב האחרון של ההסלמה שהיה פחות מתוח סגרו את כל הכבישים. זה היה צריך לקרות גם אז. כשיורים יותר מ-700 רקטות וכשיש איום על ירי נט, צריך לסגור את הכבישים או לאסור על אנשים לרדת לדרום כמו שהיה עכשיו. לדעתי בגלל האירוויזיון שהתרחש ממש כמה ימים אחרי האירוע, לא רצו להודיע שסוגרים חצי מדינה, כי הרבה תיירים היו מבטלים. אני עוד לא יודעת מה נעשה, אני לא בטוחה שאני מסוגלת להיכנס עכשיו להליכים משפטים של שנים. אני רוצה להתמקד עכשיו בדברים טובים".

מה אבא היה אומר לך לעשות?

"הוא היה אומר 'תשחררי, אל תלחמי, לכי תחיי את החיים שלך, טיילי בעולם, תעשי דברים טובים, תגדלי את אלי. שחררי. החיים קצרים, תזכרי אותי בדברים הטובים'. זה מה שהוא היה אומר, אבל כשאנחנו מדברות על זה שוב עולה בי הכעס. אני על צבא כבר לא סומכת. קשה לי מאד לחזור לביטחון שהיה לי. אני לא אדם חרד ועכשיו אני ממש חרדה. זה יכול לקרות לכל אחד. הסיטואציה של לאבד מישהו במפתיע היא מפחידה. אם הייתה לי רק עוד דקה או שנייה לחבק אותו, להגיד לו שאני אוהבת אותו, שהוא יכול להיות בשקט. אם הוא היה כמה שניות בהכרה אני בטוחה שחשב עלי ועל אחי נמרוד ואיך הוא עושה לנו את זה". 

ציור של משה פדר ז'ל, שצייר לכבוד הולדת נכדתו אלי. מתוך התערוכה. צילום: יאיר קיבייקו

מה סיפרו לכם אנשים שהיו בשטח?

"במשך השבעה היה חשוב לי לדבר עם החיילים שהיו שם ועם הפרמדיקית שהייתה לצדו ברגעים האחרונים. בחורה מדהימה. מנחם אותי לדעת שאם היה בהכרה הוא ראה אותה לצידו. לא ברור לגמרי אם היה בהכרה, הוא מצמץ אבל לא דיבר, לא היה נוכח. ההדף היה ממש קשה, המוח והאיברים הפנימים לא יכולים לעמוד בהדף כזה. אבא שלי ספג טיל נגד טנקים, זה בלתי נתפס".

מה הזיכרון הכי מוחשי שיש לך מאבא?

"את עושה לי לבכות. אני רואה אותי ואת אח שלי מטיילים איתו בשלוליות. היינו 'טובעים' והוא היה שולף אותנו עם המגפיים. היינו חוזרים מלוכלכים. היינו נוסעים לפיקניקים והוא היה מכין לנו ארוחת בוקר. הוא אהב בני אדם. תמיד היה עוצר לעזור, לוקח טרמפיסטים. אדם מדהים ואבא נהדר מלא שמחת חיים. והוא חסר לנו מאד".

מתוך התערוכה. ציור של משה פדר ז'ל, צילום: יאיר קיבייקו

איך בתך הקטנה מתמודדת?

"אלי מדהימה. היא רגישה ואוהבת, ילדת אהבה. קצת קשה לה לזכור, אבל טסנו לחו"ל והיא אמרה 'איזה יופי נראה את סבא פדר בעננים'. היינו במסיבת חנוכה והיא אמרה 'סבא פדר פה'. ילדים רואים ישויות".

יש עוד תוכניות לזכרו מלבד התערוכה?

"אני רוצה לעשות משהו על הגשר בארז, אני לא ממש יודעת מה. חברים שלו מתכננים איזה אירוע. חשוב לי שאנשים שמגיעים לשם יראו. אני בקשר עם מנהלת בית ספר אוסישקין בכפר סבא ששם הוא למד לעשות גינת נדנדות. 'גינה של סבא פדר', הוא מאד אהב ילדים. יש הרבה מחשבות. חשבנו לעשות טיול פעם בשנה לזכרו, הוא מאד אהב לטייל. אבל קודם התערוכה שמאד מאד מרגשת אותי".

התערוכה לזכרו של משה פדר פתוחה לקהל הרחב ותמשך עד ל-23.1 באכסדרת בית ספיר, רחוב ירושלים 35, כפר סבא.

ציירת גרפיטי בת 53

זיכרונות (מאוירים) מבית סבתא

הסופרת והמשוררת דתיה בן דור בתערוכת צילומים

לס מואה טה מה: מייק ברנט בתערוכה