"תמיד ידעתי שאני בגוף הלא נכון"

"רק בשנות העשרים המאוחרות שלי הודיתי בפני עצמי שאני אישה בגוף של גבר. עוד לא עשיתי עם זה כלום אבל לפחות ביני לבין עצמי הודיתי בכך", מספרת לי איב אליה, 53, המתגוררת בחיפה. היא נולדה בשם קובי אליה למשפחה בת 4 ילדים. שני בנים, שתי בנות. רק שהיא ממש לא הרגישה כמו בן. "התחושות ועצם היותי אישה זה משהו שנולדתי איתו. זה היה שם כל הזמן, תמיד ידעתי שאני בגוף הלא נכון, זה לא היה משהו שהוא זר לי", היא מספרת. "ידעתי שבד בבד עם המציאות שלי כילד יושב שם משהו אחר. כשכל הבנים רצו כדורגל אני רציתי ריתמיקה. זה תמיד היה שם נוכח, אבל בגיל צעיר אין את הכלים ואת ההבנה מה לעשות עם זה. ככל שהתבגרתי היה לי ברור שאני לא יכולה לסבול את הגוף שלי. זה תמיד נראה לי מישהו זר מול המראה. זה להרגיש תחושת זרות נוראית בתוך עצמי, ובתוך זה היה לי קושי גדול להתנשק או להתחבק או להיות בקרבה פיזית".

שנים ניסתה לרזות מאד, כדי להראות לדבריה כמה שיותר קרובה למודל של הגוף הנשי, אבל ההורמונים הגבריים עשו את שלהם, בטח בגיל ההתבגרות. כדי להתקרב לעולמן של הנשים נכנסה כבר בגיל 14 לתחום עיצוב השיער. "זה הרגיש לי הכי קרוב לתחום הנשי, לספר נשים ולהרגיש שככה הייתי רוצה שיוציאו אותי, יפה". לצד זה, היה לה מאד ברור שהיא אוהבת בנים ונמשכת לבנים. "בגלל שהייתי בגוף של גבר יכולתי רק להיות בקהילה ההומוסקסואלית, וגם שם הייתי חריגה ולא גיי טיפוסי. תמיד רציתי מערכות יחסים ורציתי מישהו אחד, לא עניין אותי כל השאר וכל הנושא של מיניות מופרזת של עולם הגייז היה לי מוזר, חיי המין שלהם היו לי קשים. גם התשדורת שלי מול אנשים היתה כזו של 'רגע, אבל אני בעצם מרגישה אישה, תהיה עדין איתי'. הייתי צריכה גם סמים ואלכוהול בגיל צעיר מאד כדי לטשטש את המצוקה הזו, והם הפכו אותי לחרדתית ואגרופובית".

היא אמנם התגוררה 14 שנה בתל אביב הפלורליסטית, אבל האסימון נפל כשיצאה לעולם ונסעה לחו"ל במסגרת עבודתה בתחום עיצוב השיער. "ראיתי טרנסג'נדרים ופתאום הבנתי מה זה", היא אומרת. "זה גם הפחיד אותי. הפחד הכי גדול שלי היה לא להיות שייכת. לא רציתי להתחפש לאישה, אני היום ביום-יום שלי מאד קזואל, בלי איפור, עם טי שירט וכפכפים. אצלי להיות אישה לא היה להתחיל ללכת עם מיני ועקבים ותוספות שיער, זה הכי הפחיד אותי, מתוך העיניים שלי אז כספר נשים".

"אמרתי לעצמי די, אני לא יכולה לסבול את עצמי בגוף הזה עוד רגע"

"הבנתי שזה להיות או לחדול, ואם להיות, אז להגשים את מי שאני". איב אליה, צילום: יפית שקאלו

זה לקח עוד כמה שנים טובות עד שהרגישה מוכנה נפשית לתהליך של שינוי מגדרי. באחד מערבי חמישי, בעודה במספרה, הרגישה שהיא לא מסוגלת להמשיך יותר. "אמרתי לעצמי די, אני לא יכולה יותר, לא יכולה לסבול את עצמי בגוף הזה עוד רגע. הבנתי שזה להיות או לחדול, ואם להיות, אז לחיות ולהגשים את מי שאני. זה היה הרגע שהרמתי טלפון לאמא שלי, הלכתי לשיחות, התחלתי לקבל הורמונים ובחרתי מנתח לניתוח של שינוי מין".

איך היה התהליך של לספר למשפחה?

"לפני שהגעתי לספר למשפחה הייתי צריכה לברר עם עצמי קודם מה קורה איתי. השלב הראשון היה לעבור את שלב הכעס על הבורא שברא אותי ככה. השלב השני היה לברר עם עצמי מבחינה מקצועית האם אני רוצה להישאר ספרית או לעסוק במשהו אחר, והשלב השלישי היה לשאול את עצמי מבחינה חברתית איפה אני רוצה להיות, כי אני לא בנאדם מנודה חברתית, אני יוצרת קשרים מאד מהר. אחרי שהייתי סגורה על כל השלבים הבנתי שהשלב האחרון על שולחן הניתוחים הוא לספר להורים".

ואיך הם הגיבו?

"ההורים שלי זה מפעל הפיס של החיים שלי. לצערי הם כבר לא בחיים. כשאמרתי לאמא שלי בגיל 14-15 שאני רוצה להיות כמו האחיות שלי היא הבינה, אבל לא ידעה מה לעשות עם זה. אל תשכחי שגם לא היה אינטרנט אז. כשאמרתי לה שאני מוכנה, לקראת סוף גיל 35, היא אמרה לי 'אוקי, תני לי לדבר עם אבא'".

גם האחים שלך הגיבו לזה טוב?

"תראי, אף אחד לא הגיב מיד בטוב. בכל זאת את זורקת פצצה. זה לא היה קל לאחי כשהוא הבין שאני בעצם לא אח שלו, אני אחות שלו. אבל תמיד נתתי להבין שהדלת שלי פתוחה, ובשלב מסוים הזמן עשה את שלו והם עיכלו את זה והבינו, תוך כדי תנועה".

וחברים בשלב הזה?

"האמת שחוץ מההורים שלי לא שיתפתי אף אחד. רק כשכבר התחלתי את התהליך דיברתי עם חברה-שתיים שמאד תמכו. חבר אחד לא תמך, ואחרי זה, כשאיב כבר היתה בחוץ, מלא חבר'ה אמרו לי: את לא נורמלית, את תהיי עוד קוקסינל תל אביבי. בשלב ההוא הייתי צריכה לשמור את כל האנרגיות שלי לעצמי, זה תהליך לא פשוט, בטח הניתוח הפיזי, ולכן בחרתי לא לשתף יותר מדי. בניתוח עצמו היתה איתי חברה שבעצמה עברה ניתוח לשינוי מין. ההורים שלי נורא רצו להגיע אבל לא רציתי, רציתי להיות לבד עם עצמי".

"הבנתי שאני מנטורית בנשמה"

"עדיין יש סוג של שיפוטיות כלפי אנשים שעברו הליך שינוי מין". איב אליה, צילום: יפית שקאלו

למה בחרת בשם איב?

"פעם היו סרטים צרפתיים, וראיתי דמות מהממת בשם איב. אמרתי לעצמי שככה קוראים לי. בהמשך הבנתי שאיב זה אם כל הבריאה, ויש פה משמעות".

תוך כדי תהליך שינוי המין שעברה היא עדיין עבדה כספרית, ובמקביל למדה פסיכותרפיה רפואית, אימון אישי ורפואה משלימה. כיום היא מנטורית להעצמה והתפתחות אישית, בעלת הכשרות בתחומי פסיכותרפיה רוחנית, רייקי, טארוט ועוד. "רציתי להבין את נפשו של האדם ואת הכוחות הבלתי מוגבלים של המוח", היא מסבירה את השינוי ואת הבחירה בתחום הטיפולי. "להבין את היכולות המיסטיות של המוח, לצאת מהחשיבה של המטריקס. היתה לי גם קליניקה בבית במקביל לעבודה במספרה".

איך לקוחות במספרה הגיבו לשינוי הפיזי שעבר עליך?

"פסיכולוגית שליוותה אותי הכינה אותי לשמור על עצמי, ושיהיו אנשים שלא ירצו להיות איתי בקשר, אבל אני בחיים שלי קיבלתי רק אהבה. אולי כי זה מה שנתתי. אנשים יודעים להתמודד עם דברים מוגמרים. הם יכולים להתווכח עם משהו לא מוגמר, אבל עם משהו מוגמר אי אפשר להתווכח, אפשר להסכים או לא. ובאמת הגעתי קודם כל למצב שהייתי מאד שלמה עם עצמי עד שקיבלתי את ההחלטה לעבור את התהליך של שינוי מין. היו לי גם לקוחות שהיו אצלי במספרה ועברו אלי כמטופלים בקליניקה".

מתי החלטת להתמקד בתחום הטיפולי?

"אני חושבת שכל השנים ידעתי שאני רוצה לעסוק בתחום, אבל בקטע הכלכלי לא היה לי מספיק אומץ לעזוב את תחום עיצוב השיער. גם הייתי מורה לעיצוב שיער במכללה, וזה נתן לי קודם כל את ההבנה כמה אני אוהבת במה וקהל וכמה אין לי פחד כזה, אבל אז הבנתי שאני בבמה הלא נכונה. אני אוהבת מאד את תחום עיצוב השיער ומבחינתי לספר זה כמו לצייר על קנבס, אבל הבנתי שאני מנטורית בנשמתי וזה מה שאני רוצה לעשות. הייתי צריכה להעביר את עצמי אימון קאוצ'ינג של מה אני רוצה לעשות, מה אני רוצה לתת לאחרים ואיך אני רוצה להעביר אנשים ממקום של עצבות לשמחה, ולעבור בעצמי את השלבים של הפחד, החרדה והאמונה".

"גברים עדיין מתייחסים לנשים מנותחות כאל כאלה שעברו סירוס"

היום איב מטפלת בקליניקה וגם מעבירה הרצאות בבתי ספר לרפואה ולאחיות ובבתי חולים. "אני עובדת עם המון גורמים והשאיפה שלי היא להכניס את הנושא של זהות מינית וג'נדר לתיכונים. זה לא מספיק ללמד תלמידים טבע, חשבון ואנגלית, צריך לתת להם עוד כלים, איך להיות קשוב לעצמך, לא לפחד להיות שונה. החלום שלי הוא לעבור מצפון ועד אילת ולדבר עם ילדים על הכל, מתוך מקום של הבנה. אני לא קונצנזוס, אני שוברת להרבה אנשים סטיגמה של איך נראית אישה מנותחת ושאין לה כל קשר לזנות או למה שבשנות השמונים שייכו את זה, ומזה בזמנו פחדתי. גם בהרצאות שלי בחוגי בית למשל, שהן לאו דווקא על מיניות ומגדר אלא בנושא הטיפולי, אני מעבירה את המסר שאם אני עברתי כזה שינוי, אפשר לעשות כל שינוי. זה איזשהו מסר בילט-אין שיש אצלי".

את חושבת שהיום קל יותר לאנשים שעוברים הליך שינוי מין?

"קל זה אף פעם לא. אני חושבת שהיום יותר פתוח למי שעובר שינוי מין, יותר נגיש".

ומה עם זוגיות?

"אין לי זוגיות. אני חושבת שגברים בישראל עדיין מתייחסים לנשים מנותחות כאל כאלה שעברו סירוס. אי אפשר לעשות הכללות, אבל אני עוד לא פגשתי כאלה שמקבלים את זה ממש, עדיין יש איזה סוג של שיפוטיות".

היית רוצה זוגיות?

"כן. זה משהו שאני חושבת עליו. אבל אם את שואלת אותי אם אני עושה משהו אקסטרים בנדון, התשובה היא לא. אני לא נכנסת לאתרי הכרויות כי אני לא מאמינה בזה, אני מאמינה בלראות בעיניים - או שיש מאץ' או שאין. אני מאמינה שזה יגיע, יש הרבה דברים של טיימינג, של גורל. העולם שלי מאד עמוס ואני כל כך עסוקה, שאני אומרת שמה שצריך לקרות, יקרה. אני הבנאדם הכי אופטימי שיש".

נורה גרינברג: "מבחינתי תמיד הייתי אישה"

"שנים הייתי נשואה לגבר, ואז התאהבתי באישה"

הטרנסג'נדרית שהפכה למתנדבת במשטרה