כמים לים ניגרים-דוגמאות ממבוא וסיום של האוטוביוגרפיה שלי

חברתנו לאתר קראה לנו לכתב את האוטוביוגרפיה שלנו.אני יודעת שזה אינו קל.אני הוצאתי את ספרי אשתקד. המשפט הראשון היה הקשה ביותר.הסוף כבר זרם מלבי.את הכריכה הוציא לי המו"ל ,יפה יותר ממה שתיכננתי. הנה המבוא ימינו כמים הניגרים,כנהר הזורם לאיטו לים הזיכרונות.לעתים נוספים חולות סחף ומרחיבים את ממדיו בכיוונים שונים,וכל אדם שניזכר באותו המיקרה, זוכר אותו מעט אחרת.הזמן שחלף,אופיו של הניזכר,מיבנהו הנפשי צובעים את אותו הזיכרון בגוון שונה. כשאני דולה את הצדפים,הפנינים,מגדות חיי_בקשים יותר אני מביטה בחיבה.הכואבים האלה-הם שלימדו אותי.השמחים-הם שהאירו את ימי,אבל הכל זורם אל אותו השעור המואר שעל כולנו ללמוד,כדי שנהיה טובים יותר. וסיומו של הספר אלה הם בני משפחתי.בכולם אני צופה בסקרנות בסתיו חיי.אני מרגישה שעודני ילדה,מעט חכמה יותר,פחות תמימה,אבל הילדות מקננת בי וממאנת לעזבני.הייתי רוצה שכל הנפשות שהיזכרתי יהיו בלונים צבעוניים,בלוני הליום,בוהקים מול השמש.שאוכל להחזיק בם ולהביט מול השמש בציבעוניותם.אחדים כבר פרחו להם והם מרחפים מעלי.אני חשה בהשגחה שלהם עלינו הם מגנים עלי ועל בנותי ונכדי. לעתים אני חשה ברוחו של אבא ולעתים ברוחה של אמא,כעת מפוייסת,שלווה.לפעמים אני רואה את שניהם מחייכים זה לזה בקריצה שובבה וזה סימן שהחיים מחייכים אלי.