ככה נולד עוד שיר

מצעים לבנים, אין בהם קמט אחד... אותם מצעים ידעו רק אותה לבד... שוכבת על הצד, מביטה לכיוון האחר... מלטפת את הכר שהכינה לו, והדמעה זולגת מהר... היא בוכה בכי אילם, ובגרונה כמו תקוע כדור... עד מתי העצב ישכון וממנה לא יסור? מביטה בשעון הקיר, השעה 2 בבוקר בדיוק... זו שעה לשמוע שיר, מהמיטה היא קמה בזינוק... נהיה קר בחדר, אבל היא פותחת עוד חלון... מדליקה סיגריה, ומפליגה בדמיון... הרחוב מיותם מכל עובר ושב... והיא רק מדמיינת מה הייתה עושה איתו, לו היה פה עכשיו... בידה אוחזת בנייד, מהססת האם להתקשר... חוששת שמא תשמע, אולי יענה לה קול נשי אחר... מתייאשת ומניחה את הסלולרי על המיטה... שקט מטורף, שוכן בביתה... היא זורקת את שמו לחלל החדר הריק... אך הוא עם השקט לאט מתמוגג... עינייה כבויות, אין בהן טיפת חיות... היא הולכת לראי מנסה לבחון אם רואים בה את העצבות... והיא תירדם כשדמותו לנגד עינייה... היא רק חושבת, רק הן נותרו, מחשבותייה... היא לוחשת לו לילה טוב, אפילו שהוא לא מאזין... "הוא יודע" לעצמה חושבת, ובכך ליבה רוצה להאמין... סגרה היא עוד לילה בצל הדממה.. ושוב, עוד שיר, התווסף ליומנה... @אירית@