ג'י.פי.אס.

אישה גבוהה. שיער ערמוני חלק גזור ישר, פנים מלאים עם נמשים בהירים, שפתיים עבות, גוף מלא, לא שמנה. ישבתי וקראתי עיתון במסעדת הדגים של ידידי ראובן כשהיא נכנסה. ביקשה שולחן ל-2. ראובן נתן בי מבט ופינה לה את השולחן לידי. בינתיים הזמינה קפה. חייכתי אליה. חייכה חזרה חצי חיוך עצבני. הקפה הגיע. כל רגע הציצה בשעון. ניכר היה שהיא חסרת סבלנות. "סיגריה"? אמרתי, למרות שאני לא מעשן. "לא, תודה, אני לא מעשנת". "את לא מהאזור"? היא היססה.... חייכתי. ?אנחנו יכולים לדבר קצת. שנינו מבוגרים. לא יקרה כלום"...... "אתה צודק", אמרה. ?אני פשוט מתוחה". "מעצבן כשאנשים מאחרים לפגישה", אמרתי. "נכון", אמרה. "כאילו שאי פעם הוא דייק. הוא תמיד איחר?. "הוא"?? "בעלי לשעבר". דיברנו קצת. הייתה נשואה במשך 4 שנים ונולדו להם 2 בנים. אחרי 4 שנים עזב אותה וברח לאמריקה. ניתק כל מגע עם משפחתו. "ביום בהיר השאיר אותנו לבד. 2 ילדים קטנים! אתה מבין"? הנהנתי בראשי. ?לא מבין את הגברים האלה!. בטוח שהיה לך קשה להלחם לבד עם 2 ילדים". "לא קל". "אז למה את נפגשת איתו עכשיו"? "הוא יצר קשר עם הבן הגדול דרך הפייסבוק, סיפר לו שמגיע לארץ ליום ורוצה להיפגש אתו". "נו"?? "הבן הגדול עובר היום דירה ואחיו עוזר לו. שניהם לא יכולים להגיע. הם שלחו אותי במטרה לתת לו סטירה". "סטירה"?? "?הכי מצלצלת שיש!!! זה תמיד היה החלום שלי, להכות אותו"!! "איך בחרתם להפגש בחור הזה דווקא"?. המסעדה של ידידי ראובן נמצאת במקום נידח ורק אניני טעם עשירים ושפים או מי שממש ממש מבין באוכל מכיר אותה. "האמת? גם אני לא יודעת בדיוק. הם קבעו להפגש ב?דגים? באשדוד....... כדי להגיע, לוויתי מחברתי את האוטו כי לה יש ג'י.פי.אס. - ועכשיו אני כאן". חיוך. עברה כמעט חצי שעה. היא נעה בחוסר סבלנות. בנה טילפן: ?נו, מה קורה"? "אביך לא הגיע". "אל תקראי לקקה הזה אבי. לא לשכוח מכות! את מבטיחה"? איזה צחוק מצלצל זה היה!!!! ?ברור"! ראובן ידידי הביט בנו מרחוק. אני אוהב אותו. עשה לי סימנים. כמו ילד קטן. אני אוהב נשים גדולות. אני רזה וקטן קומה ואשתי היתה ענקית. כולם צחקו כשהתחתנה עם ננס. היה לנו טוב ביחד. הנייד צלצל: ?היי, האני",קרא הרמקול". "דונט האני מי". היא אמרה. ?איפה אתה"? "אני פה מחכה". "איפה"???. טעות. הם קבעו להיפגש במסעדת "דגים" ברחוב אשדוד בהרצליה, והג'י.פי.אס. הוביל אותה למסעדת "דגים" באשדוד. היא סגרה את הטלפון. נבוכה. "נשתה עוד קפה". אמרתי. ?כנראה המנוול לא יקבל היום מכות". היא חייכה חיוך רטוב. "די. נו.? אמרתי. ראובן הביט בי וסימנתי לו באצבעות להביא 2 קפה. השפה התחתונה שלה רטטה. היה לי לא נעים. קמתי והבאתי לה כוס מים. "מעצבן". אמרה. ה"ג'י.פי.אס. הדבילי הזה. אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק". "זה מצחיק". אמרתי. ?צחוק עצוב". היא הביטה בי. הרוחב הסטנדרטי של השולחנות במסעדה הוא מטר בערך. שנינו ישבנו משני עברי השולחן, אבל בכל השטח שהפריד בינינו עברו מולקולות קטנות של אושר, כמו כדורים צבעוניים קופצניים. נשבע לכם שראיתי את זה! נגעתי בידה. ?די, נו, זה סימן שצריך לשחרר"...... העיניים הרטובות צחקו. הרגשתי פתאום שהמכנסיים שלי צרים עלי! משהו שחשבתי שמזמן מת ועבר לעולם האמת ?התעורר אצלי למטה. שהחיינו!! חזרתי לחיים!! "ג'י.פי.אס. מטופש", אמרה וחייכה. "למה מטופש"? אמרתי. ?הוא הפגיש בינינו! יחי הג'י.פי.אס"!! המולקולות נפגשו בקולות צחוק מצלצלים וזהרו בזוהר משלהן.... איזה מחזה.... "בואי נאכל". אמרתי. ראובן כבר התקרב עם התפריט. "אני מתה מרעב". תמיד אהבתי נשים שיודעות לאכול. אכלנו. שתינו. לגמנו קצת יין. דיברנו על החיים... כעת אני שרוע לידה בכיסא נוח מול הים התכול. השמשייה מצלה על שנינו ועיתון פרוש על פניה. נשימתה שלווה. עולה ויורדת. המולקולות מבריקות, קופצות ומפזזות עם כל נשימה. ידה מלטפת את ידי. אני מאושר. אין כמו הג'י.פי.אס.!!!