אז איך אני באמת?

כשהתבגרתי היבטתי בתמונותי כילדה קטנה וראיתי שהייתי ילדה ממש יפה ואמרתי לאבי"כמה הייתי יפה.!למה עכשיו לא"?ראיתי עצמי ממש לא יפה.הכל רציתי שיהיה בי שונה.כך היה גם כשבגרתי.חשבתי מה טיפשים הגברים שמחזרים אחרי.הן איני יפה?תשובתי היתה שכניראה שהם רוצים עלמה מעניינת.כך אמרתי לעצמי. כשנישאתי,בעלי תמיד החמיא לי.כשהיינו מגיעים לאולם שמחות היה לוחש לי"את שמה לב שאת כאן הכי יפה"?חשבתי לי שזה נחמד מצידו לרצות לשמח אותי. עברו חלפו שנים.יש לי כבר נכדים וכשאני מביטה בתמונותי מאז\אני נוכחת שהייתי באמת יפה.כמו שהייתי רוצה להיות וחושבת לי כמה חבל שלא הייתי מודעת לכך.ידעתי שיש מה לשוחח אתי ,ועוד תכונות שכדאי שתהיינה לאשה,אבל חשבתי"לוא רק הייתי יפה". כיום אני דווקא מודעת לכך.למרות גילי אני די מרוצה מאיך שאני ניראת.כשהייתי צעירה חשבתי לי כמה נורא יהיה כשפיתאום אביט במראה ואראה ש"התבגרתי".אבל הזיקנה בדרך כלל אינה קופצת עלינו(מלבד אולי במצבים קשים במיוחד.כך קראתי)הקמטים וכל הדילדולים,הם כמו גנב,מזדחל בגנבה.אינך רואה שום שינוי.הפנים כתמול שילשום והנה,יום אחד במראה,איזה קמט חצוף.מניין זה הגיע.ומתי?איך לא חשתי בבואו.והזרועות ,למרות הרמת המישקל במכון הכושר,מעט לא מוצקות(בלשון המעטה). אבל משתדלים לאכול נכון ולשמור על מישקל,ללמוד כדי לשמר על הבינה,להתעמל כל יום,לשמור על כושר,גמישות לשמור ולאסוף חברות..וכל הפעילות הזו לפחות מעניקה תחושה של"אני עושה מה שאפשר .ואם יקרה מה שיקרה,אני לפחות את שלי עשיתי.זו לא תהיה אשמתי". ובכל זאת אני מביטה לפעמים במראה ורואה את אמי(ז"ל).ואני אומרת לעצמי,איך הפכתי פיתאום להיות דודה. כזו.