כל העולם כולו במזוודה אחת

המולת אלוהים, אנשים עם תיקים וסלים ומזוודות וילדים הולכים מכאן לשם, תנועה בלתי פוסקת של מזוודות מחוברות לאנשים שמחוברים אלה לאלה ומדברים בלשונות שעד לאותו הרגע לא הגיעו מעולם אל אוזני. וואי, איזה רעש,ערמה של תיקים,סלים ומזוודות הולכת על 2 רגליים דקות. מה זה? איך זה יתכן, הרי למזוודות אין רגליים אז איך המזוודות האלה מתקדמות. לא מבין. אני יכול רק להסתכל לצדדים, אבא אמר לי שאסור לי לזוז מהמזוודה הגדולה שאני יושב עליה. אמר אסור והלך לכיוון אליו הלכו כל האנשים. מרוב המולה ורעש בהתחלה בכלל לא שמתי לב שאני רואה לפני בית גבוה גבוה אך זה לא כמו הבית שהיה לנו בבית אלא זה בית שבמקום אדמה כמו בחצר שלנו הוא עומד על מים. מוזר. בית על מים. לא מבין מה זה ובכלל אין לי את מי לשאול. אמא לקחה את הקטנים והלכה עם אבא ואני יושב ושומר על המזוודה הגדולה שלנו. אמרו לי שכל מה שיש לנו זה בתוך המזוודה ואסור לי לקום. נו טוב, אני יושב ומסתכל. מחכה.למה אני מחכה לא יודע, מחכה להורים שלי ואני כבר עצוב ורוצה לבכות אבל אסור לי לבכות בגלל שאני ילד גדול ולכבוד הנסיעה הזאת קנו לי נעליים חדשות . אני יושב על המזוודה ומנענע את הרגליים קדימה ואחורה למרות שסבתא אמרה לי שאסור לעשות זאת אבל היא לא רואה מה אני עושה. היא נשארה לשמור על הבית שלנו. אם היא תבוא אני אפסיק, מבטיח. כמה זמן אני מחכה לבואם של הורי?אני רוצה לאכול, וגם רוצה "קטנים" אבל אסור לי לזוז. אני כל הזמן אומר לעצמי, "אתה ילד גדול ואסור לך לקום". השמיים קצת נעשו שחורים, לא יודע למה אבל מתחיל להיות לי קר ואני רוצה לאכול אבל לא קם, אני לא קם, אבא אמר לי שאסור לי לקום. איש גדול, עם מעיל גדול מתקרב אלי בצעדים גדולים, ילד, הוא אומר לי ואני מבין אותו, אני מבין את מה שהאיש מדבר, לא הוא לא מדבר כמו האנשים האחרים שאני לא מבין. אני מבין אותו. ילד, הוא חוזר ואומר, אבא שלך אמר שתתן לי את המזוודה כדי שאביא אותה אליו. הוא רוצה להוציא ממנה משהו. אני מאמין לאיש, הוא הרי מדבר בשפה שאני מבין אותו. אני קם, קופץ על רגלי שכבר כאבו לי מרוב ישיבה, זז הצידה ומאפשר לאיש הגדול להרים את המזוודה. התחלתי ללכת אחריו אך הוא הסתובב אלי ואמר: - ילד, השאר כאן, אבא שלך יחזור אליך עוד מעט. אם תזוז הוא לא ימצא אותך. טוב, עניתי לאיש. אחכה להורי כאן. התישבתי על האבנים הקרות, היה לי קר, הייתי רעב, דמעות זלגו לי מהעיניים והתעטפתי המעיל הדק שהיה עלי. התקרבלתי ובכיתי. לפתע, שמעתי את קולו של אבי ששואל: יוסף, מה עשית?! למה קמת מהמזוודה?! כל חיינו היו במזוודה הזאת!! מה עשיתתתתת? אני בוכה בקול רם ומסביר לאבי שנתתי את המזוודה לאיש שהוא שלח אלי. בקושי הבין מה שאמרתי לו. כעס וחזר אל המקום ממנו הגיע. שוב נותרתי לבד והחושך עטף אותי כולי. כשאמי הגיעה עם הקטנים, אני כבר בכיתי כל כך חזק שלא הצלחתי לשמוע את דבריה. אמי הגישה לי שקית עם כמה ממתקים אך אני סרבתי לקבלם ממנה. בכיתי. רציתי שתקח אותי על ידיה, רציתי שתוריד את הקטנים ותעטוף אותי,אמי, הבינה אותי, רכנה אלי, נישקה למצחי וחיבקה אותי, רק אותי, מילותיה היו רכות, מחבקות ועוטפות. לא הבנתי מה אמרה, אך הבכי פסק ונרגעתי. אמי נגבה דמעותי בכנף הסינר שלה ואמרה, יוס'לה בני יקירי, עשית מה שיכולת. שמרת על מה המזוודה במשך שעות.אבא יחזיר את המזוודה. אבא לא פוחד מאנשים שגונבים מילדים קטנים ואמיצים. תוך זמן קצר אבי חזר והמזוודה הגדולה שנראתה אף גדולה יותר היתה בידיו. הוא דיבר עם אמא ואמר שהכה את האיש ששדד את בנו הקטן כאשר המתין שיגיע תורה של המשפחה לעלות לאניה שעגנה בנמל לקראת העלייה לארץ. אני, יוסף בן ה-4 שמרתי על רכוש משפחתי בנמל קונסטנצה בשנת 1934, כאשר עלינו לארץ ישראל כחלוצים. גרעין הסיפור אמיתי לגמרי.שמעתי אותו מפיו של אותו יוסף שבינתיים בגר ,הזדקן ולצערי גם הלך לעולמו, אך תמיד התרגש כאשר סיפר לי על הקורות אותו בנמל קונסטנצה אשר ברומניה כאשר עלו לארץ ישראל מיד עם עליית הנאצים באירופה.