יום כיפור שנת 73.
שלושים ותשע שנים בכל יום כיפור חוזרים הזיכרונות מאותה מלחמה. בשכונה בה גרתי היו הרבה זוגות צעירים, בצהרי אותו יום כיפור שחל בשבת ירדנו למטה כמה חברות עם הילדים הקטנים. באותם ימים עדיין לא היתה אופנת יום כיפור עם הילדים הרוכבים על האופניים, לכן התפלאנו כשראינו מכוניות נוסעות בכבישים. בשתיים כשנשמעה צפירה, הבהלה היתה רבה. עלינו מיד הביתה, ראינו שהבעלים כבר בבגדי צבא שהורידו מהמדף העליון בארון. טלפון לא היה לנו אך ברדיו התחילו להשמיע סיסמאות היחידות. המילה צו 8 הדהדה בחדר המדרגות כשהם קוראים אחד לשני. תוך כמה שעות השכונה התרוקנה מגברים. הם נסעו למלחמה ואנחנו הנשים נשארנו חרדות ודואגות ומטופלות בילדים קטנים. המקלטים לא היו ערוכים. המפתח למקלט איכשהו נמצא ומיד התחלנו בפעולת הניקוי והוצאת רהיטים ואביזרים שונים . מחוסר ברירה הפקדתי את התינוקת בידי אחותה בת החמש. אבי הגיע בריצה מביתו ועזר לי ככל יכולתו. אך זה חזרתי לעבודה מחופשת לידת בתי השנייה. למזלי המטפלת עזרה לי, למרות שגם בעלה גוייס והיא עצמה מטופלת בילדים, אך כעבור ימים מספר בעלה של אחותה נפצע קשה ובצער נפרדה ממני כדי לעזור למשפחתה וסבתי הזקנה באה לעזור לי, כי לא יכולתי להעדר מהעבודה. כל הגברים הצעירים גוייסו. בכל יום מ- 19 ימי המלחמה רק קיננה הדאגה העמוקה לבעל שיחזור בשלום מהמלחמה. הוא חזר כמו רוב המילואימניקים כעבור חצי שנה. נולדתי בתום מלחמת העולם השנייה, בתי הגדולה ילדת מלחמת ששת הימים ובתי השנייה ילדת מלחמת יום הכיפור. רק תפילה אשא שיבוא השלום עבור נכדיי.
על המראות והקולות שחוויתי.למזלי הייתי מסופח לצוות בידור שזימר לחיילים בצפון.
בכללית אהבתי את תיאור הזכרונות מהתקופה הנ''ל-בטח לא היה לך קל.
חיבוק.