האהבה חיכתה להם 60 שנה !!!!!
האהבה חיכתה להם 60 שנה !!!
יום קר לפני מספר שנים, ארנולד פיין מצא ארנק ברחוב. הארנק לא הכיל שום פרט מזהה, רק 3 דולרים ומכתב מקומט שכנראה נשמר במשך זמן ארוך בתוכו.
הדבר היחיד הקריא, הייתה כתובת על המעטפה. הוא פתח את המכתב וקרא שהוא נכתב ב-1924, כמעט 60 שנה אחורה (מהרגע שמצא את הארנק). הוא קרא אותו בקפידה, בתקווה למצוא רמז לזהות בעל הארנק. זה היה מכתב פרידה. הכותבת, בכתב עדין, כתבה לנמען ששמו מיכאל, שאמה אסרה עליה לראות אותו שוב. אך הוסיפה, היא תאהב אותו לעולמים. המכתב היה חתום בשם חנה. זה היה מכתב יפהיפה. אך לא הייתה דרך לזהות את בעל הארנק רק עם השם מיכאל. אז הוא החליט להתקשר למודיעין כדי לראות אם יכולים לעזור לו.
הוא אמר לטלפנית שבקשתו לבטח תראה מוזרה בעינייה, אך הסביר לה שהוא מחפש את בעל הארנק שלפני מספר דקות מצא. הוא ביקש את מס' הטלפון של הכתובת הרשומה במעטפה.
הטלפנית העבירה את השיחה לממונה עליה, וזו אמרה לו שאכן, מצאה את הטלפון של אותה כתובת אך לצערה היא נמנעת מלמסור לו אותה. אך היא מוכנה להתקשר לאותו מספר ולבקש אישור למסירה.
בסופו של דבר המספר נמסר לו. הוא התקשר ושאל את האשה מעבר לקו אם הוא מכיר אשה בשם חנה.
"כמובן!", היא ענתה, "רכשנו את הבית הזה ממשפחתה של אנה".
הוא שאל אם היא יודעת היכן היא נמצאת עכשיו.
האישה סיפרה שחנה נאלצה לשכן את אמה בבית אבות מזמן. אך למרבה המזל יש לה את הטלפון של המוסד ואולי שם יוכלו לעזור לו.
הוא התקשר לשם ומסרו לו שאמה של חנה נפטרה. האשה שדיברה איתו נתנה לו כתובת ומס' טלפון, שם חשבה הוא יכול לאתר את חנה.
הוא התקשר למספר, האשה שענתה לו הסבירה לו שחנה נמצאת בבית אבות ומסרה לו את המספר.
שוב התקשר למספר החדש, ואכן, שם אחות אישרה לו שחנה חוסה אצלם. הוא שאל אם הוא יכול לדבר איתה, השעה הייתה כמעט 10 בלילה. האחות העבירה את השיחה למנהל וזה הסביר לו שייתכן שחנה ישנה בשעה זו, אך אולי גם היא נצאת בחדר הפעילות בצפיה בטלוויזיה.
המנהל ומאבטח קיבלו אותו בכניסה לבית המגורים. הם עלו לקומה השלישית ושם מצאו את האחות, אשר אמרה להם שחנה, אכן, צופה בטלוויזיה. הוא ניגש אליה. חנה הייתה קשישה מתוקה, עם שיער כסוף, חיוך חם ועיניים ידידותיות. הוא סיפר לה על הארנק והראה לה את המכתב. ברגע שראתה אותו, היא נשמה נשימה עמוקה.
"אדוני - היא אמרה - המכתב הזה היה הקשר האחרון שלי עם מיכאל", היא הסיטה את מבטה והמשיכה: "אהבתי אותו מאוד. אך הייתי בקושי בת 16 ואמי סברה שאני צעירה מדי. הוא היה נאה מאוד. כמו שון קונרי, השחקן".
הם צחקו ואז המנהל עזב אותם לבד.
"כן, שמו מיכאל גולדשטיין, אם אתה מוצא אותו, תגיד לו שאני חושבת עליו לעתים קרובות, מעולם לא התחתנתי", אמרה מבעד לדמעות שנקוו בעינייה, "אני חושבת שאף אחד לא השתווה למיכאל".
היא הודתה לו, הם נפרדו והוא ירד במעלית לקומת הקרקע. בזמן שעצר לרגע בכניסה המאבטח שאל אותו אם הקשישה עזרה לו.
הוא ענה לו שהיא נתנה לו רמז. לפחות יש לו את השם משפחה, אך יתכן שהוא ידחה את החקירה לזמן מה.
הוא סיפר לושכל היום ניסה למצוא את בעל הארנק. בזמן שדיברו הוא שלף את הארנק החום בעל השרוכים האדומים והראה לו. הוא הביט וענה:
"שמע, הייתי מזהה את הארנק הזה בכל מקום! הוא שייך למר גולדשטיין, תמיד הוא מאבד אותו בטיוליו."
"ומי זה הגולדשטיין הזה?"
"הוא אחד הדיירים הותיקים שבקומה השמינית. הוא יוצא לתים קרובות להליכות".
הוא הודה לו וחזר בריצה למשרד המנהל כדי לספר לו על מה שאמר לו המאבטח. הוא ליווה אותו לקומה השמינית, מתפלל שמר גולדשטיין יהיה עדיין ער.
"אני חושבת שהוא בחדר הקריאה", אמרה האחות שקיבלה אותם, "הוא אוהב לקרוא לפני השינה".
הם ניגשו לחדר היחיד שהאור דלק בו. שם ישב איש וקרא בספר. המנהל שאל אותו אם איבד את ארנקו. מיכאל גולדשטיין נגע בכיס האחורי במכנסיו ולאחר מכן אמר:
"אלוהים, הארנק נפל". ברגע שראה אותו, חייך, בהקלה ניכרת.
"כן, זה הארנק שלי, ודאי נפל לי מהכיס הבוקר, אתן לך פרס".
"לא תודה", אמר לו ארנולד, "אך עלי לספר לך משהו. קראתי את המכתב בתקווה למצוא את בעל הארנק".
החיוך נעלם מפניו.
"האם קראת את המכתב?"
"לא רק קראתי אותו. אני חושב שאני יודע היכן נמצאת חנה".
הוא החוויר.
"חנה? אתה יודע איפה היא? מה שלומה? היא עדיין יפה כמו אז? בבקשה, אמור לי איפה נמצאת!"
ארנולד היסס.
"שלומה טוב והיא כה יפה כמו ביום שהכרת אותה".
"אתה יכול לומר לי היכן היא? אני רוצה להתקשר אליה מחר".
הוא לקח את ידו ואמר:
"להגיד לך משהו? ביום שהמכתב הזה הגיע אלי, חיי הסתיימו. מעולם לא התחתנתי. אני חושב שתמיד אהבתי אותה.
"מיכאל, בוא איתי", אמר לו.
השלושה ירדו במעלית לקומה השלישית. הם ניגשו לחדר בוא נמצאה חנה, עדיין צופה בטלוויזיה. המנהל התקרב אליה.
"חנה, האם את מכירה את האיש הזה?".
ארנולד ומיכאל חיכו על יד הדלת. היא היטיבה את משקפיה, הביטה לרגע אך לא אמרה דבר.
"חנה! אני מיכה, מיכאל גולדשטיין! האם את זוכרת?"
"מיכאל? מיכאל? זה אתה?!"
הוא פסע לאט לעברה. היא עמדה על רגליה והתחבקו. שניהם ישבו בספה, החזיקו ידיים והחלו לשוחח. ארנולד והמנהל עזבו את החדר, הם בכו.
ואז ארנולד אמר לו: נסתרות הן דרכי האל. או הגורל. אם זה צריך להיות, אז זה יהיה.
עדיין שניהם מתקשים לעכל את הצירוף מקרים המוזר ומרגש זה.
3 שבועות לאחר מכן ארנולד קיבל שיחת טלפון ממנהל בית האבות:
"אתה יכול לקפוץ ביום ראשון כדי להשתתף בחתונה?" ובלי לחכות לתשובה הוא אמר לו, "כן, חנה ומיכאל מתחתנים!"
זו הייתה חתונה יפה. כל דיירי בית האבות הוזמנו. המנהל נתן להם חדר משותף, ואם פעם דמיינתם לראות כלה בת 76 וחתן בן 78, כשני מתבגרים, הייתם צריך לראות את הזוג הזה.
סוף מושלם לסיפור אהבה שנמשך כמעט 60 שנה.
גיע במיילה