אהבה שצמחה בין גדרות המות

סיפור מדהים אם הוא אמיתי ... סיפור אהבה נרגש,אהבה שצמחה בין גדרות מחנה ההשמדה-הגיע במייל   אוגוסט 1942. פיוטרקוב, פולין השמים היו קודרים באותו בוקר כשחיכינו בקוצר רוח. כל הגברים, הנשים והילדים של הגטו היהודי של פיוטרקוב הוצעדו לכיכר. השמועה התפשטה שאנחנו מועברים. האבא שלי מת רק לאחרונה ממחלת הטיפוס, שהשתוללה בגטו הצפוף. הפחד הגדול ביותר שלי היה שהמשפחה שלנו תופרד. "מה שלא תעשה," איזידור, האח הבכור שלי, לחש לי, "אל תגיד להם מה גילך. אומר שאתה בן שישה עשר." אני הייתי נער גבוה כבן 11, כך שיכולתי למשוך את זה. ככה אני הייתי עשוי להיחשב כעובד יקר ערך. איש ס"ס ניגש אליי, מגפיו נקשו על המרצפות. הוא הביט בי מלמעלה למטה, ולאחר מכן שאל לגיל שלי. "שש עשרה," אמרתי. הוא כיוון אותי לצד שמאל, שבו שלושת האחים שלי וגברים צעירים ובריאים אחרים כבר עמדו. האמא שלי הייתה בצד ימין עם נשים אחרות, ילדים, חולים וקשישים. לחשתי לאיזידור, 'למה?' הוא לא ענה. רצתי לצד של אמא ואמרתי שאני רוצה להישאר איתה. "לא," היא אמרה בתקיפות. "תתרחק. אל תהיה מטרד. תלך עם האחים שלך. " היא מעולם לא דיברה כל כך בחריפות בעבר. אבל הבנתי: היא שומרת עליי. היא אהבה אותי כל כך הרבה שרק הפעם, היא העמיד פנים שלא. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. אחיי ואני הועברנו בקרון לגרמניה. הגענו למחנה הריכוז בוכנוואלד לילה אחד מאוחר מאד והובלנו לצריף צפוף. למחרת, הוצאנו מדים ומספרי זיהוי. "אל תקרא לי הרמן יותר", אמרתי לאחים שלי. "תקראו לי  94983. " שמו אותי לעבוד במשרפות של המחנה, לשים את המתים למעלית המונעת ביד. גם אני, הרגשתי מת. קשוח, נעשיתי מספר. לאחר זמן קצר, האחים שלי ואני נשלחנו לSchlieben, אחד ממחנות משנה של בוכנוואלד ליד ברלין. בוקר אחד חשבתי ששמעתי קול של האמא שלי. "בן, "היא אמרה בשקט אך באופן ברור, "אני הולכת לשלוח לך מלאך". ואז התעוררתי. רק חלום. חלום יפה. אבל במקום הזה לא יכולים להיות מלאכים. הייתה עבודה בלבד. ורעב. ופחד. כמה ימים לאחר מכן, הלכתי במחנה, סביב הצריפים, ליד גדר התיל בנקודה בההשומרים לא יכלו לראות בקלות. הייתי לבד. בצד השני של הגדר, ראיתי מישהי: ילדה קטנה עם אור, תלתלים כמעט זוהרים. היא הייתה חבויה למחצה מאחורי עץ ליבנה. העפתי מבט סביבי כדי לוודא שאף אחד לא ראה אותי. קראתי לה בשקט בגרמנית. "האם יש לך משהו לאכול? היא לא הבינה. התקרבתי עוד קצת לגדר וחזרתי על השאלה בפולנית. היא צעדה קדימה. אני היה רזה וכחוש,   עם סמרטוטים כרוכים סביב הרגליים שלי, אבל הבחורה נראתה חסרת פחד. בעיניה, ראיתי את החיים. היא משכה את התפוח ממעיל הצמר שלה וזרקה אותו מעבר לגדר. תפסתי את הפירות וכשהתחלתי לברוח, שמעתי אותה אומר ברכות, "אני אראה אותך מחר." חזרתי לאותה הנקודה ליד הגדר באותה השעה בכל יום. היא תמיד הייתה שם עם משהו לאכול עבורי - חתיכת לחם או, יותר טוב, תפוח. לא העזנו לדבר או להתעכב. להיתפס משמעותו מוות לשנינו. אני לא יודע עליה כלום, רק שהיא מסוג של ילדת חווה, פרט לכך שהיא מבינה פולנית. מה היה שמה? למה היא מסכנת את החייה למעני? התקווה הייתה המצרך נדיר כל כך, והבחורה הזאת בצד השני של הגדר נתנה לי כמה כאלה, כמזינה דרכה לחם ותפוחים. כמעט שבעה חודשים מאוחר יותר, האחים שלי ואני נדחסנו אל תוך קרון פחם ונשלחנו למחנה טרזינשטט בצ'כוסלובקיה. "אל תחזרי," אמרתי לילדה באותו יום. "אנחנו עוזבים." פניתי לכיוון הצריפים ולא הבטתי לאחור, אפילו לא אמרתי שלום לילדה הקטנה ששמה אני מעולם לא למדתי, ילדה עם התפוחים. היינו בטרזין במשך שלושה חודשים. המלחמה הייתה לקראת הסיום וכוחות בעלות הברית התקרבו, עדיין הגורל שלי נראה אטום. ב -10 במאי 1945, הייתי אמור למות בתאי הגזים בשעה 10:00. בשקט של שחר, ניסיתי להכין את עצמי. מוות כל כך הרבה פעמים היה מוכן לתבוע אותי, אבל איכשהו נשארתי בחיים. עכשיו, זה נגמר. חשבתי על ההורים שלי. לפחות, חשבתי, נוכל  להתאחד. אבל בשעה 8 הייתה מהומה. שמעתי צעקות, וראיתי אנשים רצים לכל עבר במחנה. אני הדבקתי את האחים שלי. חיילים רוסים שחררו את המחנה! השערים נפתחו. כולנו רצנו, כך גם אני. למרבה הפלא, כל האחים שלי שרדו. אני לא בטוח איך. אבל ידעתי שהילדה עם התפוחים הייתה המפתח להישרדות שלי. במקום שבו היה  רוע נראה עכשו ניצחון, הטוב של האדם אחד שהציל את חיי, נתן לי תקווה במקום היה שם אף אחד. האמא שלי הבטיחה לשלוח לי מלאך, והמלאך בא. בסופו של דבר עשיתי את דרכי לאנגליה שבו הייתי בחסות צדקה יהודית, ובהוסטל יחד  עם  נערים אחרים ששרדו את השואה התמחיתי בתחום אלקטרוניקה. אז הגעתי לאמריקה, שבה אחי סם כבר היה. שירתתי בצבא ארצות הברית במלחמת קוריאה, וחזרתי לעיר ניו יורק לאחר שנתיים. באוגוסט 1957 פתחתי חנות משלי לתיקון אלקטרוניקה. התחלתי להתיישב בעיר. יום אחד, חבר שלי סיד שהכרתי מאנגליה קרא לי. "יש לי דייט. יש לה חברה מפולין. בואו נארגן מפגש כפול." פגישה עיוורת? לא, זה לא היה בשבילי. אבל סיד המשיך להציק לי, וכמה ימים לאחר מכן נסענו עד ברונקס לקיים את הדייט ועם חברתה רומי. היה עליי להודות, בתור פגישה עיוורת זה לא היה כל כך רע. רומי הייתה אחות בבית חולים בברונקס. היא הייתה אדיבה, חכמה. יפה, גם עם תלתלים מתערבלים חומים ועיניים דמויי שקד שנצצו בצבע ירוק ומאד מלאי חיים. ארבעתנו נסענו לקוני איילנד. עם רומי היה קל לדבר, ומאד חברותית. מתבר שהיא היתה הייתה לגבי דייטים עיוורים מדי! שנינו פשוט עשינו טובה לחברים שלנו. יצאנו לטייל בטיילת, ונהניתי מהאוקיינוס האטלנטי המלוח עם משבי הרוח, ולאחר מכן אכלנו ארוחת ערב על החוף. אני לא זוכר שהיה זמן טוב יותר. אנו נכנסנו בחזרה למכוניתו של סיד, רומי ואני במושב האחורי. כיהודים אירופיים ששרדו את המלחמה, היינו מודעים לכך שהרבה לא נאמר בינינו. היא העלתה את הנושא, "איפה היית," שאלה בשקט, "בזמן המלחמה?" "במחנות," אמרתי. הזיכרונות הנוראים עדיין חיים, האובדן בלתי הפיך. ניסיתי לשכוח. אבל לא תוכל לשכוח לעולם. היא הנהנה. "המשפחה שלי הסתתרה בחווה בגרמניה, לא רחוק מברלין," היא אמרה לי. "האבא שלי הכיר כומר, והוא השיג עבורנו ניירות אריים. " דמיינתי איך היא כמוני בטח סבלה מדי, פחדה, בן לוויה קבוע. ובכל זאת, הנה שנינו היינו הניצולים, בעולם חדש. "היה מחנה ליד החווה." רומי המשיכה. "ראיתי ילד שם ואני נהגתי לזרוק לו תפוחים כל יום ". איזה צירוף מקרים שהיא עזרה לאיזה ילד אחר. "איך הוא נראה? " שאלתי. "הוא היה גבוה, רזה, ורעב. אני הייתי חייבת לראות אותו כל יום במשך שישה חודשים. " לבי פעם בחוזקה. לא יכולתי להאמין לזה. זה לא יכול להיות. "הוא אמר לך שיום אחד לא לחזור, כי הוא עוזב את Schlieben? " רומי הסתכלה עליי בתדהמה. "כן!" "זה אני הייתי!" הייתי מוכן להתפרץ בשמחה וביראה, מוצף ברגשות. לא יכולתי להאמין לזה! המלאך שלי. "אני לא אתן לך ללכת." אמרתי לרומי. ובחלק האחורי של המכונית שבפגישה עיוורת, הצעתי לה נישואים. אני לא רוצה לחכות. "אתה משוגע!" היא אמרה. אבל היא הזמינה אותי לפגוש את ההורים שלה לארוחת ערב שבת בשבוע הבא. היה כל כך הרבה להסתכל קדימה ללמוד על רומי, אבל הדברים החשובים ביותר שתמיד ידעתי: כושר עמידתה, טוב הלב שלה. במשך חודשים רבים, בנסיבות הקשות ביותר, היא הגיעה לגדר ונתנה לי תקווה. עכשיו שמצאתי אותה שוב, אני לא יכול לתת לה ללכת. באותו יום, היא אמרה שכן. ואני עמדתי במילה שלי. אחרי כמעט 50 שנות נישואים, שני ילדים ושלושה נכדים, מעולם לא נתתי לה ללכת. הרמן רוזנבלט ממיאמי ביץ ', פלורידה. סיפור זה נעשה לסרט שנקרא הגדר. דואר אלקטרוני זה נועד להגיע ל -40 מיליון בני אדם ברחבי עולם. הצטרף אלינו ולהיות חוליה בשרשרת הזיכרון ותעזור להפיץ אותה ברחבי העולם. אנא לא למחוק מכתב זה. זה ייקח רק לך דקה להעביר את זה הלאה. תודה