פחות,אבל כואב

קיבוץ ,קיבוץ, שמעתי נכון

מעבר לדרך הראשית מעבר לשיחים הנמוכים תמיד מוצל תמיד רוחש ויש שחולפים מהר ויש שנמצאים באור של מרומי הצמרת יד אחת להגן על העינים ויד מפלסת לגלות נתיב אשר אבד. שביל ומים אשר זורמים מההר ויגיעו אולי לירדן.

קיבוץ ...  וצבע אדום ...מעלים אצלי סערת רגשות וזכרונות מנוגדים.

הקבוץ -מרחבים פתוחים ,חופש חברות ,אהבות בוסר..אהבה גדולה אחת.

הצבע האדום ניגוד גמור....

תם עידן התמימות.

הקיבוץ שהיה... או שיהיה, לעד יזכר, שכאילו הוא היה שגיאה של תפיסת עולם, שאהבתי ואוהב, אבל הכאב, זה הדבר הכי תלתי נתפס, אמנם יש שיגידו הכאב פוחת, אבל כואב, אבל עם כל יום שעובר, יש שיגידו הכאב, זה משהו שרק מתגבר עם הזמן, אי אפשר להתרפא ממנו, ולבטח לא כל עוד...אתה חי.... בכל מקרה כיתבי הספר הזה או אחר, אני מתחייב להיות הקונה. אפילו הראשון,,,, רק אם זה יתאפשר, ואז מתחת לעץ שיצמח במקום זה שנעקר, אקרא ואחייך ואז.... מי יודע אולי הכאב לא יהיה פחות, הוא לא יהיה בכלל. 

לעפיפונה-אביה פיטנגו,

תודה על סיפורך, מאד נהניתי. כתבת שזו פתיחתו של ספר, ומכיוון שאינני יודע מה יהא המשכו, מבחינתי זהו סיפור בפני עצמו. ייתכן שכוונתך לספר בו הפרקים קשורים זה בזה, אולי מעצם היותם קשורים בקיבוץ, או באמת ספר של סיפורים קצרים, ומבחינת התייחסותי פה, זהו סיפור קצר ומקסים. מבחינתי הינו הקיבוץ, זה שלפני ההפרטה, שגזלה את הקיבוץ מעצמו. אנא, עוד.

אם כל המגיבים כאן יוצאי קיבוץ,מדובר בקיבוץ של פעם.

כשקבוץ היה קבוץ על כל המשתמע מכך.

ומדובר באנשים צעירים שחלמו לשנות את העולם ,לעולם טוב יותר.

אנחנו בגרנו והשתנינו וגם העולם השתנה וראו לאן הגענו...

הלזה פיללנו???

הערה: הנושא אינו הקיבוץ!!!

הקיבוץ פה הינו רק תפאורה של הפוסט. נכון לרגע מסויים.

הקיבוץ במקרה הוא תזכורת לנוף ילדותי .כפי שהילד אוריה .

והנופים השלווים, או השלווים לכאורע, של הטבע הפראי -מופרים ע"י זיכרון שצץ מאי שם

flash back  של  זיכרון שהכותבת מנסה להדחיק מזכרונה, מחייה. ורק מראה העץ שנפגע מברק

מעלה בפתאומיות זיכרון חיים טראומטי אישי ( לא   שייך לקיבוץ, לא לצוק איתן,ולא סמל חברתי!)

הכי פרטי ואינטימי ומודחק.והוא מהווה ניגווד לנוף הפסטוראלי והשאנן .כאילו צץ לו פתאום יש מאין

 מ"החיה"הנחבאת בסבך.

מכל מקום,כל אחד  והאסוציאציות שלו..

בלה שלום,

את  הביטוי "תם עידן התמימות" שמעתי וראיתי  בהודעה/ הכרזה של

 מזכיר הקיבוץ שהזהיר את החברים/תושבים מפורצים...

ודווקא הוא שאמר לי: אם את מחפשת בקיבוץ הזה את הערכים של השומר הצעיר כמו

אחווה, שיוויון , ערבות הדדית-לא תמצאי את זה פה. לכי לחפש אותם במקום אחר."

והפוסל במומו פסל.כך נראה לי.

איתי

הלואי וימחק הכאב. הוא לא יתרפא ואולי גם לא ירפהלעולם.

. הוא קיים. כמו כתם כהה שאולי ידהה עם הזמן. והלואי ויטבע בתוך ים של חוויות מלבבות ומחיות.

לעמיר היקר

נופי שדות הבר המקיפים את הקיבוץ ,כנופים אחרים.אינם משתנים ןכל עוד לא נוגעיפ בם.

ואין להם מושג וקשר אם הקיבוץ לפני או אחרי הפרטה או שמא הקיבוץ חדל להיות " קיבוץ".

זה גם לא נוגע לשועלים,לחתולי הרחוב ולכלבים.

היום שבתי לחיות בנוף ילדותי שאינו בקיבוץ והתחושה הינה אותה התחושה.רק נוספה למנוףתתחושה של חופש ומרחבים ללא גדרות. וונדמה לי שיותר קרוב לשמיים

וחוצמזה: מיטב הסיפור (כמו בשיר)- כזבו..

לבלה

לעניות דעתי,גם היום ראיתי בקיבוץ דור צעיר של אנשים טובים עם שאיפה לעולם טוב יותר.

כאלה שלפני ואחרי צבא. שחלקם עושבים את הקיבוץ..אך נושאים איתם את מורשת הותיקים

סביהם וסבי סביהם.

נראה לי שמי שיורד ונופל הם הדור של הוריהם. שערכיהם התבלבלו. כמו בכל מקום.

איזה דיכאון.

עפיפונה מצטערת אם הסטתי את הנושא הכאוב אצלך ולא התיחסתי אליו.

אך זו הייתה האסוציאציה שעלתה אצלי.

יש דברים קשים, שנישא אותם כל חיינו. הלוואי שיהיו בך כוחות שהם לא ישבשו את חייך.

לדר . דוליטל

האם האדם היא חיה טורפת? האם אדם בא מהמילה "דם"? ו

האם החיה אדם היא :

צמאת דם?

מוצצת דם?

שופכת דם?

ואיך היא ביחס לחיות טרף אחרות? באיזה יחס ( מ1עד 10)

לניצן היקרה 

 מקבלת את תגובתך החכמה  על

כל היבטיה ומורכבותה הברוכה.

בדיוק נפלה לידי חוברת הנקראת "כוורת" הפעם בנושא צביעות. 

קראתי שם מאמר של סמי ארגון לגבי הקשר ההזוי בין:

 החיה צבוע- לבין הערך" צביעות"..שעלה בדעתי כשמדובר על חברה( למשל החברה הקיבוצית) שמבוווססת על ערכי מוסר נעלים מכל,,אשר מהווים רק עלה תאנה לצביעות שמאחריה ישנה פריקת עול מוסרית -חברתית ואישית שמאפשרת כמעט הכל. ב"גן העדן" עלי אדמות..

.. כך  שהשועלים  שלהם מיוחסת הערמומיות והתכמניות הם "כלב"- לעומת התכונות הנ"ל באדם.באותה חוברת ישנה ומצהיבה,אך אקטואלית עתה יותר מתמיד( בעיני)כותבת אילנה שילה,תחת הכותרת" סקס, מוות וצביעות" בהתייחסותה לסיפורו הקצר של  ויליהם פולקנר  "ורד לאמילי",כותבת שם" הניגוד בין כיעור ההווה ליופיו המרגש של העבר כמוטיב----ושיופיו השלו והנצחי של המק'ום( מדובר בבית אחוזה יפהפה בדרום ארה"בו, מקום רב יופי השרווי מעבר לגבולות הזמן"-גורמת לילד בשם ג'וליאן,

את התחושה (גיבור סיפורה של פלאנרי אוקונור evrything that rises      must  converg.)

תום ילדות? לא רק ..

זוהי תפיסה חברתית אנושית מוטעית ומטעה, המבוססת על המיתוסים:

" שיפעת העבר ו" והפן האסטתי החיצוני הינם בסיס איתן לביטחון עתידי אם נצמד לזיכרון הנוסטאלגי

ונדבק ב"ערכים" השקריים של עבר " מפואר"- אישי או חברתי. שפעמים רבות הוא סיפורי כיסוי

ארואיים או פאסטוראליים למשהו אחר חגמרי! כמו ב"ורד לאמילי" למשל: טירוף, ריקבון מוות".

הבהרה: אמילי שחייה היו מופת של דבקות בעבר " ההרואי" של עיירתה הדרומית,והיוותה מושא הוקרה בעיירתה,מתגלה כמי שהסתירה גווייה תרתי משמע.

את גוויתו של אהובה שרצחה לפני 30 שנה וישנה ושימרה אותו כל אותן שנים במיטתה.

ולכן, ה"ורד"-אשר מסמל בעיני רובנו פרח של יופי ותום והוקרה-הינו ורד חולה.

לעפיפונה,

תגובתך אלי העלתה בי תמיהה, אלא שהבנתי אותה רק לאחר קריאת תגובתך לניצן.

את התשובות לשאלותייך בנוגע לחיות - את נותנת בעצמך.

השוואת האדם לחיות מטעה. כמו השימוש בצבוע כך גם השימוש ב'חיית טרף'.

החיה טורפת לשם קיום.

האדם טורף מתוך אכזריות.

מכאן שהאדם איננו חיה אלא מפלצת. (דאעש כדוגמא).