את כל הדרך- המשך- אבא מה זה תגמולים?
כך או כך קיבלה נורית כעין צו שמורה לה להרים את ידה
ובעדינות דפקה על דלתו של הזקן. בינתיים היא הוציאה את
המעטפה שמתחת לחולצתה והחזיקה בידה וכשהוא לא ענה
ולא בא לפתוח את הדלת חשבה: אולי הוא חולה? בטח לא
שומע טוב כמו שאבא שלי סיפר לי על האבא שלו שהיה כמעט
חירש בגיל שכזה. אבל לפתע בעומדה מול דלתו של הזקן
שמעה נורית מין רחש כזה כמו שפשוף בד כשמתחכך בעצם
קשה. ורגע אחר כך נפתח חריץ בדלת ופניו של הזקן מלאי זיפי
ז?קן נראו בין המשקוף ללוח הדלת. כשהביט הזקן בפניה של
נורית והכירה חייך ובתוכו התחוללה מהומה. סערה שאף פעם
לא נגמרת. אותה תמונה זמן מה לפני שאחותו נישאת בחיק
אימו ס?טל?ה, עולות לספינה. ואז, הוא הדף את הדלת הרחיב
את המרווח שבין הדלת למשקוף ואפשר לדלת להיפתח.
שוב הביט בנורית ושתק.. נו?, עכשיו. דברי, אמר קול בראשה.
נפלט לה רק שלו..ו- אני גרה למעלה. אני יודע השיב. יש לך
מכתב בטעות שמו? אותו בתא הדואר שלנו, אז הבאתי אותו
לך. הרימה את המעטפה ומסרה לו. הוא לקח את המכתב
קירב לעיניו והכול מטושטש לו. לא שלך שאלה. לא יודע. אני
יכולה לקרוא בשבילך אמרה. ולא ידעה מאיפה צצה לה
התעוזה שהיה בה מעט מהחוצפה.
. בסדר, אבל לא נעים כאן.
היכנסי. בואי. אבל לפני כן א?מרי לאימך שאת נכנסת אלי!
לא צריך, אימא כבר הסכימה. הזקן החזיר את המכתב לנורית.
היא פתחה את המעטפה..הוא התיישב על כיסא יחיד שעמד
ליד שולחן מלבני ישן, ולנורית הציע כורסה בלויה שנחה מול
מכשיר טלוויזיה 'יד שנייה'. בינתיים הוציאה נורית את דף הנייר
מהמעטפה והחלה לקרוא ללא קול. אני לא מבינה מלמלה,
זה לא כמו שכתוב במחברות ובספרים שלי. את שותה קולה
שאל הזקן. לא תודה. אולי מים? לא, לא צמאה. אז מה כתוב
במכתב, שאל. משהו על כסף השיבה. כתוב שהם מצטערים
אבל לא יכולים להגדיל את תשלומי הת-גמו-לים שלך. מה זה
המילה הזו 'תג-מו לים' לא יודעת! זה הכול. היתר- שלום,
מספרי טלפון וימים של ביקורים במקום הזה ממנו שלחו לך את
המכתב. תודה לך. אני מאוד שמח, אפילו עליז, אמר הזקן.
המכתב לא חשוב, את התשובה שלהם ידעתי מראש. תמיד
הם דוחים אותי בקש. מזה בקש? המכתב שטויות, אבל טוב
שהגיע, לולא בא איך הייתי נפגש איתך? זה מה שיפה, שאת
הילדה שגרה מעלי באת אלי ודיברנו קצת. המכתב הוא נייר,
והמילים אותן מילים כמו שהם כותבים תמיד.
את לא אמרת לי מה שמך, וגם אני ברוב טיפשותי לא אמרתי
לך את שמי..לי קוראים נורית אמרה. אבל החברות והחברים
שלי קוראים לי נו?נ?י. אני קנרי, הוסיף הזקן. שם פרטי יצחק.
זה לא ידעתי, ענתה. ואיך אני אקרא לך שאלה. הכי טוב אם
תרצי אני מבקש שתאמרי סבא קנרי. או רק סבא. זה בדיוק מה
שגם אני חשבתי, אמרה נורית. סבא, זה נהדר. ולי תקרא נוני.
עכשיו אני הולכת. אימא בטח דואגת לי. תבואי מחר?
איזה סוכריות את אוהבת? לא חשוב, אימא לא מרשה סוכריות
בגלל השיניים היא אומרת. כן, חשב הזקן- לתותבות שלי הן לא
מזיקות, חוץ כמובן כשאחת מאלה מחליקה בגרון או מרקידה
את הקסטנייטות שלי.
בערבו של אותו יום שנורית ביקרה לראשונה אצל הזקן, ישבו
היא והוריה ליד שולחן האוכל. הפעם אכלו בנחת לא כמו
בבקרים כשמיהרו כל אחד לעיסוקיו. איך עבר עליך היום, שאל
האב את ביתו. מה קרה? את נורא רצינית הערב, לא קיבלת
מאה במבחן החשבון רק תשעים וחמש? אבא, לא כל יום יש
מבחנים. אז ספרי משהו אחר. מה זה ת- גמו-לים? שאלה
נורית. את יוצאת לפנסיה? אבא, תהיה רציני. מאיפה הבאת
את המילה הזו? ממר קנרי שגר למטה. קוראים לו יצחק,
ידעת? לא. אף פעם לא יצא לי לדבר איתו. ולי כן. היום.
כשהייתי בדרכי לפה הוא עצר אותי וביקש אותי שאקרא לו
מכתב שקיבל.