הסיפור מאחורי התמונה

לדון דניאל

אכן נעים להיזכר באותם ימים והם לא היו  קלים. זוית הראיה הייתה שונה. לא דיברו על תנאים ונוחות. הלכנו  כי ידענו שצריך ללכת. . אני זוכר כיצד כעסתי  על המשפט " שני צעדים אחורה ילד"  זו הייתה  כעיין סטירת לחי. עכשיו  שאני מביט בתמונה אני מבין את זה אחרת.אבל אז רצינו לנצח במלחמה.

זכרונות ונוסטלגיה...נעים להיזכר

ילד  ...ילד....רזה....רזה... 

לניצן

פעם הייתי מעלה כאן סיפורים על נוסטלגיה  אולם הפסקתי לאחר  שמישהוא  כתב  תגובה  חריפה שבה ביטל את  העבר  ואת הזיכרונות .וכתב שמה שחשוב זה ההוה. . הבנתי שאין לו עבר שהוא יכול להתרפק עליו. ומאז הפסקתי.

התמונה  צצה  כאשר עיינתי באלבום התמונות שהעלאתי לפני שנים במוטקה. ופתאום פלש  כאילו היה זה רק אתמול

לאן

כעסתי  מאחר  ורציתי להשתתף בפעולה. זו הייתה  פעולת קומנדו מעבר לקווי האויב  והתאמנו לשם כך כל כך קשה. הייתה מלחמה  ורצינו לתרום. ידענו שאנו עוזרים לאלו שנלחמים בנגב. אני לא  סלחתי .אני פשוט מבין היום מה שהמפקד  ראה .

לילנה

הייתי בן 16.5  . האמא לא ידעה שהתנדבתי ליחידת הנחיתה של חיל הים שהייתה יחידת קומנדו.  הביקור בבית היה פעם בשלושה חודשים  והיא חשבה שאני עושה חיים על סירות.

לגבי

היינו ילדים  אבל התנהגנו כבוגרים. ידענו את מה שמחכה לנו  והיינו מוכנים.  לא אשכח  את היום שבו  הציב אותנו זאב המפקד  ליד  הגדר  הפונה לכפרי המשולש . הראה לנו איך מנפצים בקבוקי מולוטוב והודיע  שלפי המודיעין   מתקדמים לעברנו טנקים  עירקים ויש לעצור אותם בכל מחיר. זה היה אולי חודש לאחר שצולמה התמונה למעלה. היינו 12 נערים . היה ערב. הסתכלתי לימין ואחרי כן לשמאל וראיתי את הנחישות . ידעתי שאף טנק לא יעבור . היינו מוכנים  להקרבה ואם היה צריך הם היו קופצים עם בקבוק המולוטוב על הטנק. זה היה הנשק היחידי שהיה לנו. למזלנו הטנקים לא הגיעו. עצרו אותם בדרך.

יעקב גרשון ג'

התמונה אמנם מטושטשת אבל הילד נראה נחמד מאד ובהחלט לא בשל עדיין לקרבות - צדק מי שניפה אותך.

                                              זכרונות נעימים   -    נורית