קוראים לי נורית בת 13 וקצת

אני כל כך מתרגשת, לכן המילים לא מסתדרות לי. אבא הגדול שלי, יש לו לב גדול מלא רחמים. גם אימא בסדר גמור. תמיד מבינה. אני מרגישה שמהערב אוהב את שניהם יותר. אני צריכה להקשיב לאימא יותר כשהיא אומרת לי מה לעשות. ככה אלמד להבין את החיים ולא רק אותם. גם אותי, את עצמי, שלא תמיד אני מכירה. פעם אני ככה, ומיד אחר כך משנה את דעתי. למה זה קורה? רק לי זה קורה? או שגם לאבנר, למירי ובטח לאיבגי- גם להם ככה. זה קצת מצחיק לשאול שאלות כאלה אותך, יומני, כי נדמה לי שלא בא לך לענות לי. אבל מצד שני כשאני מדברת עם עצמי ככה בלי כוונה, אז באות תשובות מהראש שלי, ואילולא השאלות שאני שואלת לא היה מופיע שום כלום. איזה כיף. אני לבדי מוצאת דברים שאחרים לא יספרו לי בגלל שהם אולי גם לא יודעים. או שיכול להיות שלא בא להם בכלל לחשוב כמו שנראה לי. לערב הראשון כתבתי די, ואפילו מפתיע אותי כמה התחברתי למילים. זה יהיה מצחיק אם אכתוב לך לילה טוב, יומני? אז לילה טוב, יומני, ניפגש מחר. אני צריכה לכתוב גם תאריך..