דמותך

דמותך
רציתי לחצוב במצבת
האהבה הזאת
צלם.
כדמותך וכלבבי
והנחתי.
בחרתי לסגת
עקב בצד אגודל.
למרחק שארגיש בטוחה.
לתת לרוחות המדבר
לכסות בחולות נודדים
את דמותך.
כך או כך,
בינתיים,
כבר נצרב לו
מעצמו,
בחובי,
איזה תחריט עדין.
עוד מעט
וייעלם לו גם,
טעם כאב-הצריבה.
בוקר
אני פונה לדרכי.
השמש
מאירה גם את
אבני הדרך.
ואני רואה
רק מאובנים של דמותך
בכל הסלעים סביב.
סוף
בוקר
אני פונה לדרכי.
השמש
מאירה גם את
אבני הדרך.
ואני רואה
רק מאובנים של דמותך
בכל הסלעים סביב
בוקר
אני פונה לדרכי.
השמש
מאירה גם את
אבני הדרך.
ואני רואה
רק מאובנים של דמותך
בכל הסלעים סביב.
למרחק שארגיש בטוחה..
לתת לרוחות המדבר
לכסות בחולות נודדים
את דמותך.
כך או כך,
בינתיים, מעצמו,
כבר נצרב לו
בחובי,
איזה תחריט עדין.
עוד מעט
וייעלם לו גם
טעם כאב-הצריבה.
בוקר
אני פונה לדרכי.
השמש
מאירה גם את
אבני הדרך.
ואני רואה
רק מאובנים של דמותך
בכל הסלעים סביב.
דמותך
רציתי לחצוב במצבת
האהבה הזאת צלם.
כדמותך וכלבבי
והנחתי.
בחרתי לסגת
עקב בצד אגודל.
למרחק שארגיש בטוחה.
להניח לרוחות המדבר
לכסות בחולות נודדים
את דמותך.
כך או כך,
בינתיים, מעצמו,
כבר נצרב לו
בחובי,
איזה תחריט עדין.
עוד מעט
וייעלם לו גם
טעם כאב-הצריבה.
בוקר
אני פונה לדרכי.
השמש
מאירה גם את
אבני הדרך.
ואני רואה
רק מאובנים של דמותך
בכל הסלעים סביב.
כך או כך,
בינתיים, מעצמו,
כבר נצרב לו
בחובי,
איזה תחריט עדין.
עוד מעט
וייעלם לו גם
טעם כאב-הצריבה.
בוקר
אני פונה לדרכי.
השמש
מאירה גם את
אבני הדרך.
ואני רואה
רק מאובנים של דמותך
בכל הסלעים סביב.
דמותך
רציתי לחצוב במצבת
האהבה הזאת צלם.
כדמותך וכלבבי
והנחתי.
בחרתי לסגת
עקב בצד אגודל.
למרחק שארגיש בטוחה..
לתת לרוחות המדבר
לכסות בחולות נודדים
את דמותך.
כך או כך,
בינתיים, מעצמו,
כבר נצרב לו
בחובי,
איזה תחריט עדין.
עוד מעט
וייעלם לו גם
טעם כאב-הצריבה.
בוקר
אני פונה לדרכי.
השמש
מאירה גם את
אבני הדרך.
ואני רואה
רק מאובנים של דמותך
בכל הסלעים סביב.
דמותך
רציתי לחצוב במצבת
האהבה הזאת צלם.
כדמותך וכלבבי
והנחתי.
בחרתי לסגת
עקב בצד אגודל.
למרחק שארגיש בטוחה..
לתת לרוחות המדבר
לכסות בחולות נודדים
את דמותך.
כך או כך,
בינתיים, מעצמו,
כבר נצרב לו
בחובי,
איזה תחריט עדין.
עוד מעט
וייעלם לו גם
טעם כאב-הצריבה.
בוקר
אני פונה לדרכי.
השמש
מאירה גם את
אבני הדרך.
ואני רואה
רק מאובנים של דמותך
בכל הסלעים סביב.
דמותך
רציתי לחצוב במצבת
האהבה הזאת צלם.
כדמותך וכלבבי
והנחתי.
בחרתי לסגת
עקב בצד אגודל.
למרחק שארגיש בטוחה..
לתת לרוחות המדבר
לכסות בחולות נודדים
את דמותך.
כך או כך,
בינתיים, מעצמו,
כבר נצרב לו
בחובי,
איזה תחריט עדין.
עוד מעט
וייעלם לו גם
טעם כאב-הצריבה.
בוקר
אני פונה לדרכי.
השמש
מאירה גם את
אבני הדרך.
ואני רואה
רק מאובנים של דמותך
בכל הסלעים סביב.
דמותך
רציתי לחצוב במצבת
האהבה הזאת צלם.
כדמותך וכלבבי
והנחתי.
בחרתי לסגת
עקב בצד אגודל.
למרחק שארגיש בטוחה..
לתת לרוחות המדבר
לכסות בחולות נודדים
את דמותך.
כך או כך,
בינתיים, מעצמו,
כבר נצרב לו
בחובי,
איזה תחריט עדין.
עוד מעט
וייעלם לו גם
טעם כאב-הצריבה.
בוקר
אני פונה לדרכי.
השמש
מאירה גם את
אבני הדרך.
ואני רואה
רק מאובנים של דמותך
בכל הסלעים סביב.
לעפיפונה, שיר במיתר של אהבה שהיתה,
אהבה שיש בה רמז לכיסופיה של האישה.
<...לעפיפונה, שיר במיתר של אהבה שהיתה,
אהבה שיש בה רמז לכיסופיה של האישה.
כשרואה מאובני דמותו לדעתי זוכרת אותו והוא לא שרד.
זכרונו מתעמעם בעיניה אך היא לא תשכהו את מעלותיו מילותיו ועידודו תמיד.
לעפיפונה,
שיר מקסים.בכל המאובנים לראות את דמותו.הנסיגה,הצריבה ,הכל כל כך מוכר.כואב ויפה וניפלא.שיר ממש מעולה.רק רגש אמיתי יכול להוליד שיר כזה.מה שעוד יפה בשיר הזה אלה הציורים שציירת במילי...
לעפיפונה,
שיר מקסים.בכל המאובנים לראות את דמותו.הנסיגה,הצריבה ,הכל כל כך מוכר.כואב ויפה וניפלא.שיר ממש מעולה.רק רגש אמיתי יכול להוליד שיר כזה.מה שעוד יפה בשיר הזה אלה הציורים שציירת במילים.יכולתי לראות את זה קורה.את החול המכסה בהדרגה את דמות האבן והשאר.
היי אביה.אהבה הזות צלם. כדמותך. לא מפסיקה לקרוא שוב ושוב ורואה אישה אוהבת למרות הכל.
אהבה היא רגש מאוד מוזר. אפשר להפסיק לאהוב בן אדם חיי ולהמשיך לאהוב...
היי אביה.אהבה הזות צלם. כדמותך. לא מפסיקה לקרוא שוב ושוב ורואה אישה אוהבת למרות הכל.
אהבה היא רגש מאוד מוזר. אפשר להפסיק לאהוב בן אדם חיי ולהמשיך לאהוב מי שכבר איננו.
שיר נהדר רגש קסום. תודה אביה.
יום נעים וחמים לך.
לאביה
האם כה קשה הייתה הצריבה עד כי קשה היה לה להיפרד ממך והשיר תם וחוזר ושוב תם ושוב חוזר ושוב..... כמה כאב צרוב שם עד שאינו יכול להתנתק. שיר יפה
לאביה
האם כה קשה הייתה הצריבה עד כי קשה היה לה להיפרד ממך והשיר תם וחוזר ושוב תם ושוב חוזר ושוב..... כמה כאב צרוב שם עד שאינו יכול להתנתק. שיר יפה