מרכבת המוות את החיים-סיפור אישי ואמיתי
באחת השבתות בחורף שנת 2008 נתן לי אבי צרור של דפי פוליו בכתב ידו,שנשאו את הכותרת "קורותי בזמן השואה" עד אז ידעתי רק שהיה בבריחה מתמדת מהנאצים וממשתפי הפעולה שלהם, לא יותר. אבי יליד צכיה, בן 93 שנים,מתפקד טוב ביחס לגילו, וצלול בדעתו.נפשי סערה ימים אחדים אחרי שסיימתי לקרוא בנשימה עצורה את שכתב,רק היום בגילי המתקדם אני יודע את שעבר באחת התקופות החשוכות ביותר של עמינו,והתקופה הקשה בחייו. תשע פעמים ספרתי מהכתוב, היה בסכנת חיים
קיומית, מוחשית לחייו בזמן השואה. באחד המקרים התחבא אבי עם משפחתו בביתה של אישה נוצריה טובת לב שנתנה להם את דירתה, והלכה להתגורר אצל בנה. באחת האזעקות ירדו כל תושבי הבניין למקלט, אחת הדיירות שמה לב ששעון הגז שהיה במקלט של הדירה בה שהה אבי
ומשפחת עובד, היא שאלה את האחראית לבניין מדוע בעלת הדירה אינה יורדת למקלט ונענתה שזו אינה בביתה.חשדה התעורר שיהודים מתחבאים
בדירה והזעיקה את המשטרה הנאצית,האחראית לבניין שהיתה בסוד העניין,
עלתה במהירות להזהירם , והם הצליחו להימלט בעור שיניהם.
במקרה אחר כבר היה אבי ברכבת המוות שנסעה למחנה השמדה,אבי
שישב בסמוך לדלת הקרון הבחין שהדלת חזרה מתיקון ואחד מקורות הדלת
בסמוך לסוגר תוקנה והוחלפה בקורה חדשה עשוייה מעץ רך יותר משאר הקורות,באמצעות חפץ חד שהיה ברשותו, הצליח אבי אט אט לחתוך בקורת
העץ החדשה, עד שיצר פתח גדול דיו כדי לשלשל ידו החוצה, לפתוח את
סוגר הדלת מבחוץ, להציל עצמו ורבים מחבריו לקרון שזינקו החוצה בלילה חורפי מושלג אל הלא נודע.מאז שקראתי את הדברים יש לימי שואה משמעות גדולה ומיוחדת יותר מבחינתי.
בעצם גדלים על אותה החוויה
ההבדל שאנחנו לא סובלים פיזית
אבל לא מעט נפשית.
לי אישית לקח הרבה זמן לצאת
מהפחד להסתובב לבד.
אבי איבד את אישתו והבן במלחמה
כשאני נולדתי כבר מאישה האחרת
בכל פעם שהייתי יוצאת לשחק בחצר
היה דורש ממני להיות צמודה לקיר
כדי לא להתבלט ואף פעם לא הבנתי למה,
כשבגרתי הייתי חייבת פסיכולוג
כולנו יודעים שיש ניצולים לא מעטים שחיו בצל השואה עד אחרית ימיהם, יש ששמרו על פת לחם שמא מחר לא יהיה...וכיוצא בזה, שא ברכה.