פרשת בלק ומסריה השליליים

פרשת בלק

חזון "אחרית הימים"

בלעם היה נביא מאומות העולם, וזאת תופעה חריגה במקרא, שבדרך כלל רואה בנבואה מונופול של עם ישראל. בנוסף לכך הוא גם נביא המשוחח עם ה' ו גם זו תופעה נדירה . ניתן היה לחשוב שהפרשה הזו תהיה מלאה במסרים אוניברסליים, אבל קורה בדיוק ההיפך: הפרשה הזו מלאה מסרים קשים לעיכול לבטן " הומניסטית".

בלק היה מלך מואב, שראה כיצד שכניו האמוריים – סיחון ועוג - נכבשו ע"י בני ישראל במסעם בעבר הירדן, ועתה הוא פוחד שמא גורלו וגורל עמו יהיו כגורל שכניו. הוא מזעיק את בלעם היושב באיזור הפרת, על-מנת שיקלל את בני ישראל (אחד מתפקידיו המאגיים של הנביא היה לקלל את האויבים) וע"י כך להחלישם.

בלעם, למרות שאינו נמנה על אוהבי ישראל, מודיע לכולם, כולל לבלק, שהוא מחוייב להשמיע רק מה שה' ישים בפיו וכך הוא נוהג. "למרבה הפלא" מפיו לא יוצאות קללות אלא ברכות לעם ישראל, ועתה ניתן לבחון מה נחשב לברכות בעיני מחבר המקרא. הברכות הללו קיבלו מעמד נכבד באמונת חז"ל, ולמעשה ביהדות המסורתית עד ימינו).

הבה נבדוק חלק מן הברכות הללו:

"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (כ"ג,9). כאן ישנו איפיון של אחת מתכונות עם ישראל. דברים אלה הפכו למעין סיסמה להתנהלות ההיסטורית של עם ישראל בין האומות, למרות שלא הביאה לנו כל ברכה. סיסמה זו הפכה את עם ישראל לעם שנוא, מתנשא ומתבדל מהעמים שבקרבם הוא יושב, עם שאינו מסוגל ליצור לעצמו בני ברית, ונגוע בעיוורון פוליטי. הציונות באה להפוך את עם ישראל לחלק ממשפחת העמים, אך כיום יש מחנה גדול בישראל שרוצה שננהג בדיוק לפי רוח פסוק זה בשאלת מדיניות, ונתנגש עם הגדולות שבידידותינו, והדברים ידועים.

"הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא, לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" ... ומחץ פאתי מואב, וקרקר וכל בני שת. והיה אדום ירשה, והיה ירשה שעיר איביו, וישראל עשה חיל. וירד מיעקב והאביד שריד מעיר" (שם, 17-19).

בדימוי ישראל לאריה, הטורף את כל שכניו, אנו רואים שהמחבר רוצה לראות את עם ישראל כעם החי על חרבו, ומשמיד את אויביו (הביטוי "והאביד שריד מעיר" – מדבר על ג'נוסייד). עם ישראל לפי דברים אלו צריך לשאוף לכבוש, לשלוט ואף להשמיד את כל שכניו: מואב, קרקר, בני שת ואדום). אין צורך להכביר מילים על השאלה, אילו תנועות במאה העשרים העלו חזונות כאלו בראש משנתם (וגם מה קרה לעמנו מידי תנועות אלו).

למזלנו יש במקרא גם חזונות אחרים של אחרית הימים, שודאי מוכרים לכולם, שהפכו לתרומה של היהדות לאומות העולם. למשל, ישעיהו מתאר אחרת את חזון אחרית הימים:

"והיה צדק איזור מתניו, (של המשיח – א.ק) והאמונה אזור חלציו. וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטון נוהג בם" (התנהגותו האריהמהווה מטאפורה ליחסי העמים), "לא ירעו ולא ישחיתו...כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (י"א,5-9).

ובמקום אחר ישעיהו כותב:

"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים... כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושליים... ושפט בין הגויים, והוכיח לעמים רבים, וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב לא ילמדו עוד מלחמה" (שם, ב', 1-4).

 מיכה הנביא מתקן דרשה זו וכותב: "כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' (מיכה, ד', 5).

בן-גוריון טען כי במפעל העזרה לעמי אפריקה בשנות החמישים אנו מגשימים את האידיאל המשיחי של ישעיהו כ"אור לגוייים". נראה כי יש גם משיחיות אחרת, שאפשר לגזור ישירות מהתנ"ך, ולמזלנו היהדות אינה מקשה אחת.