לאה ורחל נאבקות על האהבה

המאבק על האהבה

במרכזה של פרשתנו, פרשת "ויצא" שוב אנחנו חוזים במאבק, תחרות וקנאה, והפעם בין שתי אחיות – רחל ולאה, המתחרות על אהבתו של יעקב, ועל מעמדן במשפחה. במקרא מודגשת התאהבותו של יעקב ברחל, וכנראה ששתי האחיות  אוהבות את יעקב וחושקות בו. ישנם הרבה קווים מקבילים בין הסיפור על מאבק האחיות על אהבתו של יעקב לבין סיפור מאבק האחים על הבכורה. לאה היא הבכורה, אך קיים  נתון ביולוגי שהופך את מאבקה לחסר סיכוי כמעט: "ועיני לאה רכות, ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה" (כ"ט, י"ז).

כמו במאבק בין עשו ויעקב, גם כאן המאבק ופרשת הייסורים של הגיבורות מתחילים  במעשה מרמה שבו משתתפת לאה, במצוות אביה, כאשר היא תופסת את מקומה של רחל במיטתו של יעקב בליל הכלולות, והופכת בכך לאשתו הראשונה. גם במקרה שלה מעורב במעשה הורה לא נבון שאינו מבין שבכך הוא הורס את חייה, ומה לאה משיגה מאותו מעשה מרמה? שנאה עזה מצד יעקב כלפיה, שנאה שלא תדעך במשך שנים ארוכות.

בסיפור זה ישנו מבנה קלאסי של טרגדיה יוונית שמתחיל ב"מעשה המביש", שלאחריו תבוא תקופה ממושכת של סבל ויסורים (דורותיאה קרוק, "יסודות הטרדגדיה"). לאה האומללה מנסה להשיג את אהבתו של יעקב ע"י כך שהיא מעניקה לו שפע בנים (6 בנים ובת אחת), אך ללא הועיל. שמות הבנים מספרים על סיבלה רב השנים וניסיונותיה להילחם בגורלה, גורל האשה הלא אהובה. המחבר המקראי, מצייר את לאה לא כחוטאת הבאה על עונשה, אלא מזדהה עם סבלה הממושך, ומצייר אותה בקווים עדינים ואוהבים.

תפיסת האשה בחברה המקראית, כאדם שייעודו וערכו נמדדים במספר הבנים שהיא מביאה למשפחתה, די זרה לנו בימינו, וודאי שזו תפיסה שוביניסטית ופטריארכלית. יחד עם זאת דמויות הנשים שאינן מצליחות למלא "תפקיד" זה מצויירות פעמים רבות בהרבה אהבה, חמלה ואמפתיה. לאה לא היתה אשה "משוחררת" כלל וכלל, וכל אושרה היה תלוי באהבה הבלתי מושגת של בעלה אליה, ובמספר הבנים שתלד לו. כך נשארה דמותה גם במדרשי חז"ל – אשה טרגית. חז"ל ערים לבעייתיות שבדמותה של לאה. מצד אחד הם מרחמים עליה ודורשים על הפסוק "וירא כי שנואה לאה וגו'" לאה שנואת הבית הייתה, כיוון שפקדה ה' נזקפה" (בראשית רבה, ע"א, א). מצד שני הם זוכרים כי עשתה מעשה של רמייה שיעקב לא סלח עליו: "כיוון שראה יעקב מעשים שרמת לאה באחותה נתן דעתו לגרשה' וכיוון שפקדה הקב"ה בבננים, אמר: לאמן של אלו אני מגרש?" (שם, ב')

רחל היפה והנאהבת, מוצגת כאשה תובענית ושתלטנית, אף כי גם היא מוצגת כדמות של אשה ידועת סבל: שנים ארוכות של עקרות ומוות בגיל צעיר. דמותה מעוררת פחות אהדה מדמותה של לאה: "ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב, הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (ל,א). היא היפה, היא האשה האהובה, (לאה אומרת לה:" הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת-אִישִׁי, וְלָקַחַת, גַּם אֶת-דּוּדָאֵי בְּנִי?"ְולמרות זאת עינה צרה בחלקה של אחותה שמצליחה להעמיד הרבה בנים ליעקב, ואת הולדת הבנים שלה היא רואה כחלק מהמאבק עם אחותה. האופן שבו היא מתקיפה את יעקב שעונה לה מצדו בגסות: "התחת אלוהים אנכי?", לא מקובל במקרא, ומציג אותה כאשה חסרת מעצורים.

חז"ל דווקא הבינו לליבה של רחל בסיטואציה הזו וגינו את יעקב. הם אמרו כי vמי שאין לו בנים חשוב כמת (שם, ו). על תשובתו של יעקב הם אמרו כי ה' נזף בו ואמר לו כי כך לא עונים לאישה במצוקה (שם, ז).

קראתי טענה מוזרה, ודווקא מפרשנים ששייכים לזרם של "יהדות חילונית הומניסטית" ,כאילו הנשים של סיפורי המקרא אינן מקנאות ב"צרותיהן" משום שהן צריכות להתחלק בבעליהן. הקנאה באה לידי ביטוי רק במה שקשור בלידת ילדים" (צופיה ודן מלר, גרנות, "מפרי עץ הדעת"). הם מביאים כדוגמה את שרה שנתנה את הגר לאברהם, ואת רחל ולאה שנתנו את שפחותיהן ליעקב. יש גם אנשים שאומרים שהמוסלמיות לא סובלות כאשר הבעל מביא אשה שנייה, ומכאן כבר לא רחוקה הדרך לטעון שהגברים כולם הם יצורים פוליגמיים, והנשים צריכות להשלים עם זה. לפחות לגבי המקרא אומר שהדברים מופרכים לגמרי. שרה כל-כך קנאה בשפחתך שהיא היתה מוכנה פעמיים לגרש אותה למדבר. לאה מקנאת מאד ברחל, על יחסיה עם בעלה, ובסיפור על הדודאים היא מבטאת זאת בעצמה רבה: "המעט קחתך את אישי, ולקחת גם את דודאי בני" (ל,ט"ו). לדעתי, אנשים לא השתנו במשך שלושת אלפים השנים, והקנאה היא רגש אוניברסאלי, שאינו תלוי בהתנייה חברתית, ומי שלוקח לו אשה נוספת, בגלוי או בחשאי, דן את עצמו, ואת אשתו ומשפחתו לחיי גיהנום.