ברוש, פעם אחרונה

"אמא, הוא שוב איים להכות אותי", כך עמדתי בוכייה על גרם המדרגות שהוביל  לביתי. אמי בפתח הדלת, קומצת את אגרופה ואומרת לי "ניבה, אם יכה אותך שוב, החזירי לו כך". אני מהנהנת ויודעת שאגרופי יישאר רפוי גם בפעם הבאה.

לרגע זה קצת הרגיע, אך שתינו ידענו שזה משחק מכור. כל מפגש עם הילד הזה וגם עם אחרים הזמינו מלחמה.

כן, הימים בשפיה נצבעו בתודעתי בצבע אפור כהה. צבעי אויבות, כוחנות ועלבונות צורבים. ובעיקר בדידות גדולה גדולה. הייתי מאוד מסכנה בעיני עצמי, חסרת אונים מול אכזריות של ילדים.

חמש שנות בדידות שנראו כמו מאה... ילדות תחת אש צולבת של פגיעה בכבוד, של חשש לומר משהו שיחזור אלי כמו בומרנג. בועה קטנה שבה מתקיימת היררכיה ברורה: מלכות הכיתה, שתי בנות גבוהות קומה, בנותיהם של מנהלי הכפר – אשר הכתיבו את ההתנהלות במקום.

את הנחמה הייתי מחפשת לי בטיולי הרבים לחורש העוטף את הכפר, אך בכאבי, לא תמיד יכולתי לראות את הפסטורליה המדהימה של המקום, על מטעי הכרמים המסודרים, גינת הירק של הערבי בפיתול מול "הברוש", והטבע המיטיב שעשה עמי חסד לא פעם ולא פעמיים.

   ואז, בערב קיץ אחד הורי יצאו לשיחה הגורלית עם מנהל הכפר, כאשר על הפרק    
   עמדה ההחלטה לעזוב את המקום. אסתר ואני המתנו בקוצר רוח ובלב פועם
   לשובם מהפגישה. לא הצלחנו להירדם, למרות שזו התארכה עוד ועוד. דמיינו איך
   אנו עוזבות את המקום הקשה ההוא ועוברות לחיות לנו בשקט במקום אחר.
   מתרגשות לשינוי המבורך הממשמש ובא.

ידענו שבשיחה הזו ייסגרו דברים.

הדלת נפתחה. ההורים הגיחו פנימה ואנו קפצנו מולם "נו"... "החלטנו להישאר בשפיה" אמרו. דממה חדה עמדה לרגע, ומיד פרצנו שתינו בבכי קורע. ממש זוכרת את הדרמה שהתחוללה שם. למה ו-איך, ו-די, ו-לא נוכל יותר לסבול. ההורים, שהתיישבו בינתיים המומים מפרץ התסכול, ניסו להסביר, להרגיע, למתן. דבר לא עזר. היה כנראה משהו חזק מאיתנו, שתי ילדות בנות עשר ואחת עשרה, שהוביל את הורינו חזרה למשרד המנהל להודיע על שינוי ההחלטה – עוזבים.

כעבור חודשים ספורים ארזנו חפצינו והעתקנו מושבנו לקריית טבעון. במשאית עמוסה מטלטלים יצאנו את שער הכפר, לא הפנינו מבט אחורה ולו פעם אחת. כביש צר ומפותל, ה"ברוש" מצד ימין והערבי בחלקת הירק משמאלנו. עוזבים מקום אליו לא נתגעגע כלל.

ואדי מילק יוביל אותנו אל ביתנו החדש, בית קטן וחלון המשקיף אל הוואדי. התבוננות ראשונה ואני נושמת נשימות גדולות. הותרו אסורי,  ובגיווי זרמים חמים ונעימים. ידעתי שמכאן ואילך יהיה טוב. הזריחה הייתה בחוץ ובפנים.

צעדים ראשונים בביתי החדש, ואני מלאת ציפייה לחיים חדשים, שונים, פתוחים. כאילו הזדקפה קומתי. אני סוף סוף אני. נערה בת 11, שיער שטני, עיניים ירקרקות, חיוך נבוך וקטן, ממתינה בסקרנות לחוות את אביב חיי.

יש ילדים וילדות להכיר ולהתחבר איתם, לצחוק ולשחק. יש חברה צוהלת, יש כיתה לומדת, אני משתלבת ולומדת שפה חדשה. אין מאושרת ממני.

פרק זמן ארוך למדי יחלוף, עד שאהין להפנות מבטי בעוברי בכביש מתחת לשפיה, בוודאי שלא לבקר שם. והיום כאשר אני עולה בכביש הקטן והפתלתל אל מרומי הכפר הטבול כולו בירוק, על גניו המטופחים, פרחיו הצבעוניים, הנוף הנשקף ממנו והשקט הנפלא – אני שואלת את עצמי איך מקום שכזה יכול היה להותיר כתמים כהים כאלה בזיכרונות הילדות שלי ולהביא אותי ואת אחותי לאותו מרד מול הורי בתחושה שאנו נלחמות על חיינו ממש... ?