החורש. (חלקת יער)

חברות וחברים, סיפור לשבת.  נסיון לבדוק היכן הסיפור יופיע, מלבד בבלוג של 'נדב'. 
(כדאי להוסיף לשורה הנ"ל (למעלה) ( בית... הכרויות...הקבוצות שלי...  וכולי, להוסיף "בלוג כתיבה",
בו החברות והחברים במוטקה רגילים לכתוב. במקום "כל הבלוגים", בו לא ניתן להוסיף "פוסט חדש".



שחר עלה. היקום התעורר ואנחנו מקיצים יחד איתו. צונחים לתוך יום חדש, עם כל מה שהוא מביא עימו.
איש שתקן, 'עוף מוזר'. מזה שנים, מהלך הוא בתוכנו, אין לו בית...
אני פוגש אותו באקראי, או, נכון לומר, רואה אותו פעם בפעם באחת חצרות הבתים.
תמיד אותו סרבל כחול, וכובע קסקט, עובד...
פניו, פני ספינקס, לא ניתנים לפענוח. אך, בעין בוחנת ניתן לשער גילו פחות מאמצע החיים...
הוא נעלם לחודשים מן הנוף הישובי, עד ליום שהוא שוב מופיע, עובד באחת החצרות.
מעדר, או מזמרה ביד, שוקד על מלאכתו. גוזם גדר חיה משתלחת.
"היכן הוא לן", תהיתי לא פעם...
בוקר אחד, באחת ההליכות הארוכות שלי, סטיתי ממסלולי הקבוע, ופניתי לעבר החורש הגדול העוטף את בתי הישוב משלוש עבריו.
העמקתי חדור למקומות עשירי עלווה, אליהם אף פעם לא הגעתי. מוחי זך, צלול, רחוק ממחשבות יומיומיות,
על 'ארנונה, מיסים', וכיוצא בזה. האזנתי לרחש היער, לציוץ הציפורים דיירי החורש.
לנגינת הרוח הקלה הפורטת על קלידי הענפים הזעים למגעה.
קרן אור פילסה דרכה בינות צמרות עצי החורש, נחה על תקרה סרוגה ענפי גפנים ירוקים, אדומים.
סוכה טבעית, יצירה של הטבע, בנויה. פינת חמד עלומה, מוסתרת מן העין, בוהקת בירקותה, בלב החורש.
אבן לבנה שטוחה בתוכה, מרופדת עשבי ופרחי בר. האיש ישב עליה. פניו לא כפני הספינקס, אלא פנים שלווים חרושי מבע חולמני.  
ספר קריאה בידו, וכוס חת פעמית צבעונית למשקה חם, ממנה הוא לגם.
מבטנו הצטלבו. לא דברנו, ולא ניסיתי להפר את שלוותו הקדושה. נדתי בראשי, חזרה למנוד ראשו, ברכה אילמת ללא מילים של אדם לאדם הרואים זה את זה.
ברגע הבא, הסתובבתי חזרה על עקבותיי, כשצביטה קטנה של קינאה מדגדגת בבטני...