היחס לאהבה (בין איש ואשה) במקרא
מהו היחס לאהבה בין איש ואשה במקרא?
בעקבות עיסוקי במשולש היחסים של יעקב, רחל ולאה, החלטתי לבדוק מה יחס המקרא לאהבה.
בשיר השירים, למרות כל שירי ההלל של האהוב לאהובה ולהיפך, לקראת סופו, ישנה אמירה די פסימית על האהבה. המחבר מזהה את האהבה עם קנאה, ועם כוח הרסני: "עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי אש...אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (ח, ו-ז).
לעומת זה דווקא בספר פילוסופי הידוע בפסימיות שלו כמו "קהלת" אנחנו מוצאים דברי שבח לאהבה, וקביעה שאין בחיים הרבה יותר מאשר אהבה בין איש לאשה: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך, כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש" (קהלת, ט, ט').
אם נבדוק את סיפורי התנ"ך נמצא גישות שונות לאהבה, וזה מובן מאליו, כי את התנ"ך כתבו מחברים רבים. בספרי התורה כאשר מדובר על דמויות מופת, מייסדי האומה, כמו אברהם ומשה לא מוזכרת לגביהם המילה "אהבה", וכנראה שלא במקרה - אדם "גדול", מנהיג, אין לו זמן בד"כ, לרגשות ולזוגיות...
לעומת זה כאשר אנו מגיעים ליצחק הטיפוס הכי לא מנהיגותי מבין שלושת האבות, מסופר כי אהב את רבקה, ומצא אצלה ניחומים על מות שרה: "ויביאה האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה. ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו" ( בראשית, כ"ד,ס"ו). זוהי הפעם הראשונה שהמקרא מזכיר "אהבה". אפשר להגיד שמחבר הסיפור כבר הכיר את "תסביך אדיפוס", אמנם במושגים של הימים ההם. אבל סיפור אהבה זה נגמר באכזבה, שכן רבקה מנצלת במרמה ובציניות את עוורונו של יצחק לעת זקנתו כדי לכפות את רצונה על יצחק בנושא הבכורה, והנתק ביניהם בולט במעשה מרמה נוסף בסמוך למעשה הראשון, כאשר היא משכנעת את יצחק כי יעקב צריך לצאת לחרון, פן יתחתן עם כנענית כאשר הסיבה היא שעשו זומם להורגו.
סיפור אהבתו של יעקב לרחל יוצר אשלייה של אהבה גדולה: "ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים..." (בראשית, כ"ט, י"ח). אך מסתבר שמחבר הסיפורים האלה, לא התלהב כל-כך מהאהבה הזו, שהייתה כרוכה בסבל רב שנגרם לאחותה של רחל – לאה – ובקנאה ותחרות בין שתי האחיות. היחסים בין יעקב ורחל התדרדרו כאשר הם עמדו בפני מבחן ממשי כמו עקרות רחל: "ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי.
ויחר אף יעקב ברחל ויאמר:
התחת אלוהים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן?"( שם ל, ב').
חיפשתי וחיפשתי בכל המקרא, וסיפור אהבה אמיתית מצאתי רק בסיפורם של אלקנה וחנה, אמו של הנביא שמואל. לפי סיפור זה נראה שתיתכן בתנ"ך גם אהבה שאינה תלויה בדבר. חנה כמו הרבה אמהות אחרות של מנהיגים במקרא, הייתה עקרה שנים רבות. אלקנה אהב אותה למרות עקרותה, למרות שכידוע בתקופת המקרא ייעוד האשה הוא להביא ילדים לבעלה. חנה עולה עם אלקנה למקדש כל שנה ומבקשת שאלוהים יפתח את רחמה, ואלקנה כשהוא רואה את בכייה ועצבונה אומר לה: " למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך, הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים" (שמואל א,א,ח').
במקרה של רחל ויעקב התקיים מאמר חז"ל, שלפעמים "האהבה מקלקלת את השורה", וכך אנו רואים את יעקב מעדיף בגלוי את בניה של רחל על פני שאר האחים, וגורם בכך לטרגדיה במשפחתו (למכירת בנו האהוב יוסף לעבד, ע"י אחיו).
האהבה מקלקלת את השורה גם בסיפור שמשון. האשה היחידה שנאמר עליה כי שמשון אהב אותה, היא דלילה, ודווקא היא זו שגרמה למפלתו ואסונו.
דוד שהתאהב בבת שבע עשה פשעים קשים בהשפעת אותה אהבה - נאף עם אשת איש, הרג את בעלה, וגרם למלחמות קשות בין בניו כתוצאה מאוחרת של התנהגותו.
נכון, במשלי ל"א, יש לנו שיר הלל נפלא על האשה ויחסה למשפחתה, "אשת חיל מי ימצא", ובבתים מסורתיים שרים אותו כל שבוע בליל שישי, אך משום מה המילה "אהבה" לא נזכרת בו.
בסיכום, יש בתנ"ך לא מעט סיפורי אהבה וסיפורי זוגיות אנושיים, מעניינים ומרתקים, שמענין להכיר אותם, אך רובם ככולם נגמרים באכזבה. מדוע זה כך אני שואל? אין לי תשובה מספקת. יש האומרים כי אהבה רומנטית היא תוצר העת החדשה, ואולי זה נכון, כי היחסים במשפחות הפוליגמיות הללו היו די אינטרסנטים ועמדו על בסיס משפטי-כלכלי. הזכרנו לא מעט סיפורי אהבה, רק שכולם כמעט נגמרו באכזבה, או אסון.
אבל בשורה התחתונה ההסבר שלי אחר: צריך לזכור שהתנ"ך הוא קודם כל יצירה דתית. רוב סיפורי האהבה עומדים בצל העמדה הדתית הדומיננטית, שהיא נגד חושניות מכל סוג: "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" (במדבר, ט"ו ).
לפי העמדה הדתית הטהורה הקיצונית - האהבה האמיתית היא האהבה לאלוהים, כפי שכתוב בקטע הידוע מספר דברים: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. ואהבת את ה' אלהיך.בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (שם, ו',ד-ה').