אחרי.

אחרי שישים, מלטף
בחיבה את השנים
החדשות.
רחוקות הן מימי עשרים
שנותיו, להם מתגעגע,
קמעה.
שדות פרחי הבר, רחקו
מנעוריו.

גופו עכשיו, נע לאט.
קשוב יותר לאזהרות
משיטפון, אש, רעידות
אדמה, עליהם מדברים
הרבה.

מרכבתו שדהרה, גלגליה
כבדו, לעתים קרובות
עוצרת בשול הדרך.
לא כן, רכבת הזמן, אחרי
שבעים, מאיצה מהירותה.
טסה לעבר השמונים. 

היבלות של פעם יבשו
מזמן.
הידיים שבו לרכותן,
במקום לאחוז בבלמי
המנוף, כותבות שירים,
על לילות לבנים. על 
כומתה אדומה, קסדה,
שוחות ומחפרות.

מאז צובע קירות ביתו, 
לבן, להדביר האפור
מהשנים הנותרות.