עת לבכות.

פנקס טלפונים ישן.
מחפש מס' טלפון של טכנאי מזגנים,
מספרים רצים, רצים, לא מוצא.
או, מספר מוכר... "אלי - אשדוד".
"אלי? אה אלי, קרוב משפחה, בן דודתי"?
דמותו קופצת מול עיניי, גבר חסון,
איש מקצוע. קצין מכונות בצי הסוחר.
ילדותו בעוני, נאבק ועלה מן הבור.
אלי, איש אשכולות...
שנים שנותק הקשר החם בינינו.
מתעורר געגוע - מחייג אליו...
הטלפון מלצל. צלצול רביעי, חמישי...
מעבר לקו, אשה: "כן, מי זה?"
'שלום, אני משה, קרוב של אלי'.
"אהה, אני טניה, אשתו.
(לא ידעתי שאלי נשא אשה)
"רגע אקרא לו".
"אלי, אלי, תרים את הטלפון".
אתנחתא... אחר, שפופרת מורמת.
"הלווווווו', קול נכאים לוחש, "מי זה"?
'אלי, זה אני, משה בן דודה שלך
מה שלומך, אלי?"
"הוווווו... אני חולה"
'מה קרה אלי יקירי?'
שתיקה... אחר, "אני בן שמונים, זקן"...
אלי יקירי, זקנה זאת לא מחלה',
נושך שפתיי, 'למה אמרתי', 'לא הייתי צריך להגיד'...
רגע... שקט.
"מה שלום אחיך, ז'אק... דוד?"
'אלי יקירי, ז'אק ודוד נפטרו מזמן'.
מעבר לקו, בכי חרישי.
"אני אוהב אותך משה, שלום, שלום".
'שלום אלי, יקירי, שלום...'
עת לבכות. אריאל - אלי רגואן,
תודה. בריאות ונחת.