עוד לא אלמן, וכבר...

הוא:

כבר כמה שנים מטפל באשתו החולה, במסירות ובאהבה רבה.

היא:

פִיזְיוֹתֶרָפִּיסְטִית, אלמנה מזה שנה, שעדיין לא התאוששה, ובאה יום יום לטפל באשתו.

הם:

הַפִיזְיוֹתֶרָפִּיסְטִית האלמנה, שעדיין מתאבלת, והגבר העצוב שמאבד לאט לאט את אשתו, מצאו את עצמם מנחמים ותומכים, נאחזים ונקשרים, ומצמיחים  את עצמם מתוך הריק והאובדן.

אני:

הייתי שכנה של הגבר ואשתו, הרבה שנים לפני שחלתה.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------

פגשתי אותם פעם במעלית, אותו ואת הַפִיזְיוֹתֶרָפִּיסְטִית, קצת לפני שאשתו נפטרה.

עיניו הכבויות זהרו, נהרה זרחה על פניו, והיא הביטה על הנעליים שלה במבוכה.

לאט-לאט חדרה ההכרה למוחי, ועד קומה 10 כבר הבנתי: עומד לפני זוג מאוהב.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------

בהתחלה שפטתי, וחרצתי את דינם לכף חובה. "מה זה" אמרתי לו בליבי (רק בליבי, כן?) "אתה לא מתבייש? אשתך עדיין איתנו, ואתה כבר מצאת לך מישהי אחרת? מה זה-זה? אין לך סבלנות? ועוד מתאהב לך? תתבייש!"

אבל ככל שטחנתי את הדברים אצלי במוח, הבנתי שמי שצריך להתבייש פה זאת אני, שבכלל מרשה לעצמי לשפוט ולדון אחרים (אפילו אם זה רק בליבי פנימה).

מה אני יודעת על תחושותיהם ועל מה שעובר עליהם? מה אני דוחפת את האף שלי לעניינים שלא שלי??

בַּשְּׁתִי וְנִכְלַמְתִּי לי, במיוחד שגם אני ככה, לא סססובלת שמישו שופט ומבקר אותי ואת הבחירות שלי.

עברו יותר מ- 20 שנה, והם עדיין ביחד.